אוקיי, אני מודה. הייתי סקפטית.
הרעיון הזה, להגיד "תודה" לא רק כנימוס, אלא ככלי אמיתי לשיפור החיים? זה נשמע לי קצת… ניו אייג'י מדי. אתן יודעות, מהסוג שגורם לי לרצות להתחבא מתחת לשמיכה עם ספר טוב וקפה חזק.
אבל אז קרה משהו.
התחלתי לשים לב. כמה פעמים ביום אני בכלל אומרת תודה? כמה פעמים אני באמת מתכוונת לזה? והכי חשוב – מה קורה כשאני מתחילה להגיד תודה גם על הדברים הקטנים, גם על הדברים המובנים מאליהם, גם על הדברים שאני בכלל לא בטוחה שמגיעה עליהם תודה?
התשובה, חברות, הפתיעה אותי.
(רמז: זה לא רק "תודה" שנאמרת, אלא איך היא נאמרת. וזה גם קשור לנוירונים במוח, אבל נגיע לזה).
הפער בין ה"אוטומט" ל"תודה אמיתית"
הפתיחה הזו שלי אולי נשמעת קצת מוזרה, אבל זה כי אני רוצה להיות כנה איתכן. אני לא מאמינה בלהציג רק את הצדדים המושלמים. אני מאמינה בלשתף את המסע, את הטעויות, את הרגעים האלה שבהם את אומרת לעצמך "אוף, איך לא חשבתי על זה קודם?".
כי זה בדיוק מה שקרה לי עם עניין ה"תודה" הזה.
הרי כולנו אומרים תודה, נכון? זה חלק מהנימוס הבסיסי. אבל תחשבו על זה רגע: כמה פעמים התודה הזו היא אוטומטית, ריקה מתוכן? כמה פעמים אנחנו אומרים "תודה" כי ככה "צריך", ולא כי אנחנו באמת מרגישים הכרת תודה?
הפער הזה, בין התודה האוטומטית לתודה האמיתית, הוא עצום. וזה בדיוק המקום שבו מתחיל השינוי.
אז מה השתנה?
השיעור של ויקטור פרנקל על משמעות
אחד הספרים שהכי השפיעו עליי הוא "אדם מחפש משמעות" של ויקטור פרנקל. פרנקל, פסיכיאטר ניצול שואה, טען שגם בתנאים הנוראים ביותר, אדם יכול למצוא משמעות לחייו. והמשמעות הזו היא זו שמחזיקה אותו בחיים.
מה הקשר לתודה?
ובכן, פרנקל מדבר על היכולת למצוא טוב גם ברגעים הקשים ביותר, על היכולת להעריך את החיים, גם כשהם נראים בלתי נסבלים. והיכולת הזו, היא בעצם סוג של הכרת תודה. הכרת תודה על מה שיש, על מה שנשאר, על הכוח הפנימי שלנו להתמודד.
התחלתי לחשוב על זה. אוקיי, החיים שלי רחוקים מלהיות מחנה ריכוז (תודה לאל). אבל גם בחיים שלי יש רגעים קשים, יש אתגרים, יש דברים שגורמים לי לתסכול ולכעס. האם אני יכולה למצוא משהו להודות עליו גם ברגעים האלה?
התשובה הייתה… כן. אבל זה דרש תרגול.
הניסוי האישי שלי: תודה על הכל (כולל הפקקים)
החלטתי לעשות ניסוי קטן. במשך שבוע, ניסיתי להגיד תודה על הכל. לא רק על הדברים הטובים, אלא גם על הדברים המעצבנים. כן, גם על הפקקים בבוקר.
אתן בטח חושבות שאני משוגעת, נכון?
אבל תחשבו על זה רגע: הפקקים בבוקר מעצבנים, אבל הם גם אומרים שיש לי עבודה, שיש לי רכב, שיש לי לאן לנסוע. הם אומרים שאני חלק מחברה מתפקדת (יחסית), שיש לי אפשרויות.
הפקקים עדיין מעצבנים, כן? אבל כשאני אומרת תודה עליהם, זה משנה את נקודת המבט שלי. זה מזכיר לי שיש לי הרבה דברים להעריך, גם כשאני תקועה בפקק.
וזה עובד.
המוח שלנו ואפקט ה"תודה"
אוקיי, נעבור קצת לצד המדעי. (אני אוהבת לשלב ידע מעמיק, זוכרות?). מחקרים מראים שהכרת תודה משפיעה על המוח שלנו. היא מגבירה את פעילותם של אזורים הקשורים לאושר, שמחה ורווחה נפשית.
במילים אחרות: כשאת אומרת תודה, את ממש משנה את הכימיה במוח שלך.
אחד המחקרים המעניינים ביותר בנושא הוא מחקר שנערך באוניברסיטת קליפורניה בברקלי. החוקרים מצאו שאנשים שתרגלו הכרת תודה באופן קבוע היו מאושרים יותר, חיוניים יותר, ישנו טוב יותר, היו פחות חולים ויותר נדיבים. (Watkins, P. C., Woodward, K., Lambert, N. M., & Driscoll, M. P. (2003). Gratitude and subjective well-being: The benefits of appreciation. Social Behavior and Personality: an international journal, 31(5), 431-452.).
וזה לא רק "שטויות ניו אייג'". זה מדע.
הסוד הקטן שלי: יומן תודה (ולמה הוא לא חייב להיות משעמם)
אחת הדרכים הכי טובות לתרגל הכרת תודה היא לכתוב יומן תודה. אבל אני יודעת, זה נשמע קצת… מייגע.
אז הנה הסוד שלי: היומן תודה שלי הוא לא משעמם. הוא לא אוסף של רשימות "אני מודה על…". הוא יותר כמו אוסף של רגעים קטנים של אושר, רגעים שהצליחו להעלות לי חיוך, רגעים שהזכירו לי כמה החיים יפים.
לפעמים זה סתם כוס קפה טובה בבוקר. לפעמים זה שיחה מצחיקה עם חברה. לפעמים זה סתם שקיעה יפה.
הדבר החשוב הוא לשים לב לרגעים האלה, להעריך אותם, לכתוב עליהם. וזה משנה הכל.
אז זהו, זה באמת עובד.
הכרת תודה היא לא תרופת פלא. היא לא תפתור את כל הבעיות שלך. אבל היא כן יכולה לשנות את נקודת המבט שלך, להזכיר לך שיש לך הרבה דברים להעריך, לתת לך כוח להתמודד עם האתגרים.
ואם תשאלי אותי, זה שווה את זה.
עכשיו תורי להודות לך, שקראת עד כאן. ואני באמת מתכוונת לזה.
אז, מה הדבר הראשון שאת מודה עליו היום? אני באמת רוצה לדעת. שתפי אותי בתגובות!
