האמת? כששמעתי לראשונה על טכניקת פומודורו, גלגלתי עיניים. עוד שיטה "להספיק יותר" שמתאימה לאנשים מסודרים. אני? עם הפרעת קשב, מחשבות שמקפצות כמו קנגורו, וקושי היסטרי להתמיד במשהו יותר מחמש דקות? זה נשמע כמו מתכון לתסכול מטורף.
אבל היי, מה יש לי להפסיד? ניסיתי הכל כדי להצליח להתרכז – תרופות, מדיטציה, רשימות אינסופיות… כלום לא באמת עבד. תמיד מצאתי את עצמי עושה משהו אחר, כל דבר, רק לא מה שהייתי אמורה לעשות.
חשבתי לעצמי, "אוקיי נעמה, נסי את זה כמו ניסוי. בלי ציפיות בשמיים".
ואז, קרה משהו מוזר.
(רגע, לפני שנמשיך – חשבתם פעם למה כל כך קשה לנו, בעלי הפרעות הקשב, פשוט "לשבת ולעבוד"? זה לא עצלנות, זה משהו עמוק יותר).
טכניקת פומודורו, למי שלא מכיר, עובדת ככה: 25 דקות של עבודה מרוכזת, ואז 5 דקות הפסקה. חוזרים על זה ארבע פעמים, ואז הפסקה ארוכה יותר. פשוט, נכון? תיאורטית.
ההתחלה הייתה קשה. מאוד. 25 דקות הרגישו כמו נצח. המחשבות התרוצצו בראש, הטלפון קרא לי, הדחף לבדוק מיילים היה בלתי נשלט. אבל… לאט לאט, משהו התחיל להשתנות.
למה זה בכלל עובד, הפומודורו הזה?
מסתבר, שיש פה כמה דברים שמתאימים במיוחד למוח שלנו, בעלי הפרעות הקשב. אחד מהם הוא עקרון "פיצול המשימות". במקום להתמודד עם משימה עצומה ומאיימת, אנחנו מחלקים אותה לחתיכות קטנות, נגיסות. זה מפחית את החרדה ונותן תחושה של שליטה.
ד"ר ראסל ברקלי, מומחה עולמי להפרעות קשב, מדבר על החשיבות של "תמריצים חיצוניים" עבור אנשים עם הפרעת קשב. הפומודורו, עם ההפסקות הקבועות, מספק בדיוק את זה. הוא נותן לנו "פרס" קטן כל 25 דקות, שמאפשר לנו לשמור על מוטיבציה. (מקור: "Taking Charge of Adult ADHD" by Russell Barkley).
אבל מה שבאמת שינה את הכל בשבילי, היה להבין ש…
הפומודורו לא חייב להיות מושלם.
שמעתי הרבה פעמים שאנשים מדברים על "משמעת עצמית" ו"דבקות בכללים". זה עבד להם, מעולה. לי? זה גרם לי להרגיש כישלון מוחלט. הבנתי שאני צריכה להתאים את הטכניקה אליי, לא ההפך.
אז התחלתי לשחק עם זה. 25 דקות היו ארוכות מדי? הורדתי ל-15. חמש דקות הפסקה לא הספיקו לי? הגדלתי ל-10. לפעמים, באמצע "פומודורו", פשוט קמתי, רקדתי קצת, וחזרתי. כן, זה לא "לפי הספר", אבל זה עבד בשבילי.
(אגב, גיליתי שגם כשאני "מרמה" ועושה הפסקות קצרות יותר, זה עדיין עדיף מלבהות במסך שעות בלי לעשות כלום).
הטריק האמיתי? סליחה עצמית.
זה אולי נשמע קצת "ניו אייג'", אבל זה הכי פרקטי שיש. כשאני מתחרפנת, לא מצליחה להתרכז, ושוב מוצאת את עצמי בטיקטוק במקום בעבודה – אני לא מכסחת את עצמי. אני אומרת לעצמי, "אוקיי, קורה. קחי נשימה עמוקה, תני לעצמך חמש דקות לנוח, ותחזרי".
למדתי שזה בסדר להיכשל. זה בסדר לא להיות מושלמת. זה בסדר להתאים את השיטה אליי. יותר מזה, הבנתי ש…
הפרעת קשב היא לא קללה, היא אתגר.
אני יודעת, זה נשמע קלישאתי. אבל זה נכון. יש לנו מוח מיוחד, שפועל בצורה שונה. אנחנו לא יכולים להכריח אותו לעבוד כמו מוח "רגיל". אנחנו צריכים למצוא את הדרכים שלנו, שעובדות בשבילנו.
אני חושבת על זה ככה: אנחנו לא צריכים להילחם בהפרעת הקשב, אנחנו צריכים לרקוד איתה. למצוא את הקצב הנכון, את הצעדים המתאימים, וליהנות מהריקוד.
אז, האם פומודורו היא תרופת פלא להפרעת קשב? לא. האם זה יכול לעזור? בהחלט. אבל הדבר הכי חשוב הוא לזכור ש…
אתם לא לבד.
יש המון אנשים שמתמודדים עם אותם אתגרים כמוכם. אל תפחדו לנסות דברים חדשים, להתאים אותם לצרכים שלכם, ולסלוח לעצמכם כשאתם נכשלים.
בסופו של דבר, הניצחון האמיתי הוא לא להספיק יותר, אלא להרגיש טוב יותר עם עצמכם. להבין שאתם מספיק טובים, בדיוק כמו שאתם.
אני עדיין בתהליך. עדיין לומדת, עדיין נכשלת, עדיין מגלה דברים חדשים. אבל אני כבר לא מרגישה אבודה. אני יודעת שיש לי כלים, שיש לי תמיכה, ושיש לי את הכוח להתמודד עם כל אתגר.
ואתם? מה השיטות שלכם להתמודד עם הפרעת קשב? אני ממש אשמח לשמוע! אולי נלמד משהו חדש אחת מהשנייה.
