היי יקירות, נעמה כאן. בואו נדבר על משהו שכולנו מכירות מקרוב – דחיינות. כן, אני יודעת, הנושא הזה קצת מעצבן, אבל מבטיחה שננסה לראות אותו מזווית קצת אחרת, אוקיי?
אני זוכרת תקופה שהייתי משוכנעת שדחיינות היא פשוט עצלנות. הייתי מסתכלת על רשימת המטלות הענקית שלי וחושבת "אוף, אני פשוט לא רוצה לעשות את זה". זה גרם לי להרגיש אשמה וחסרת ערך, וזה רק גרם לי לדחות עוד יותר. מוכר לכן?
ואז קרה משהו ששינה לי את כל התפיסה.
התובנה המפתיעה (או, בעצם, האכזרית): דחיינות היא לא עצלנות, היא מנגנון הגנה.
מה?! מנגנון הגנה? כן, כן, שמעתן נכון. מסתבר שהמוח שלנו מתוחכם יותר ממה שחשבנו (או שאולי אנחנו מנסות לתחמן את עצמנו?).
המחקר של ד"ר טימותי פיצ'ל, פסיכולוג מאוניברסיטת קרלטון בקנדה, מראה שדחיינות היא בעצם דרך שלנו להימנע מרגשות שליליים כמו פחד מכישלון, חוסר ודאות, או אפילו סתם שעמום. במילים אחרות, אנחנו דוחות משימות כי הן גורמות לנו להרגיש רע.
הבנתן את זה? אני הייתי בשוק. זה אומר שכשאתן דוחות את הדוח הזה בעבודה, או את הכביסה המצטברת (אלוהים, הכביסה!), זה לא כי אתן עצלניות, אלא כי המשימות האלה מעוררות בכן רגשות לא נעימים.
אז מה עושים עם התובנה הזאת? איך יוצאים מהלופ האינסופי הזה של דחיינות ואשמה?
קודם כל, קצת חמלה עצמית. עצרו לרגע ותגידו לעצמכן: "אוקיי, אני דוחה את המשימה הזאת כי היא גורמת לי להרגיש רע. זה בסדר, זה אנושי". זה נשמע קצת קיטשי, אבל זה עובד. זה נותן לכן רגע לנשום ולהתנתק מהביקורת העצמית.
אחרי זה, בואו נפרק את המשימה המפחידה לחלקים קטנים וקלים לעיכול. למשל, במקום לחשוב "אני צריכה לכתוב את כל הדוח הזה", תגידו לעצמכן "אני אכתוב רק את הפתיחה". זה הרבה פחות מאיים, נכון? ד"ר ברברה אוקלי, מומחית ללמידה, מדברת על "chunks" - יחידות קטנות של עבודה שקל יותר להתמודד איתן.
אבל הנה הטריק האמיתי: תחברו את המשימות האלה למשהו שאתן אוהבות. שמעתן נכון! אם אתן צריכות לענות על אימיילים משעממים, תדליקו מוזיקה שאתן אוהבות, תכינו לעצמכן כוס תה מפנקת, או אפילו תעבדו בבית קפה נעים. תגרמו לזה להרגיש כמו פינוק, לא כמו עונש.
אני יודעת, זה נשמע קצת כמו קסם, אבל זה עובד! כשאתן יוצרות אסוציאציה חיובית למשימה, המוח שלכן פחות ינסה לברוח ממנה.
ואם בכל זאת נכשלתן? זה בסדר! כולנו נכשלות לפעמים. תזכירו לעצמכן שזה חלק מהתהליך, ותנסו שוב מחר. אל תתנו לזה להרוס לכן את כל היום.
לי אישית, אחת השיטות הכי טובות להתמודד עם דחיינות היא פשוט לדבר על זה. כן, כן, לדבר! תספרו לחברה, לבן הזוג, או אפילו סתם תכתבו לעצמכן ביומן. כשאתן משתפות את הרגשות שלכן, זה הופך אותם לפחות מפחידים ויותר ניתנים לניהול.
אני חייבת להודות, אני עדיין נאבקת עם דחיינות לפעמים. זה לא משהו שנעלם ביום אחד. אבל אני למדתי להיות יותר סבלנית כלפי עצמי, ולהבין שהדחיינות היא לא אויב, אלא סימן שאני צריכה לטפל בעצמי קצת יותר טוב.
עכשיו תורכן. קחו רגע ותחשבו – איזו משימה אתן דוחות כרגע? ומה אתן מרגישות לגביה? שתפו אותי בתגובות, אני כאן כדי להקשיב ולתמוך.
ואל תשכחו – אתן לא לבד. כולנו נאבקות לפעמים. העיקר זה לא לוותר על עצמנו.
