האמת? תמיד קינאתי במאורגנים האלה. אתם יודעים, אלה שהיומנים שלהם צבועים לפי נושא, שהבית שלהם מצוחצח כאילו יצא מקטלוג איקאה, ושהם תמיד - תמיד! - זוכרים ימי הולדת. ואז, פעם, פגשתי את שרון. שרון הייתה מאורגנת ברמה אולימפית. אבל כשהיא חשפה בפניי שהיא לא מצליחה להירדם בלילה מרוב מחשבות טורדניות על ניקיון המטבח - הבנתי שמשהו פה לא מסתדר.
אז מה קורה כאן? יכול להיות שהארגון החיצוני הזה הוא בכלל מסך עשן? יכול להיות שאנחנו פשוט מנסים לשלוט בסביבה שלנו כדי להרגיש בשליטה על הכאוס הפנימי? אם גם את מרגישה ככה, אני מבטיחה לך - את לא לבד. ביחד, נגלה איך אפשר להוריד הילוך, איך אפשר להרפות מהשליטה, ואיך אפשר למצוא שלווה אמיתית, בלי קשר למספר הקופסאות בארון.
אז קדימה, בואי נצלול פנימה.
המיתוס של הארגון המושלם: למה אנחנו בכלל כל כך משתוקקים לזה?
אני זוכרת תקופה שהייתי משוכנעת שאם רק אצליח לסדר את כל החיים שלי בצורה מושלמת - אני סוף סוף אהיה מאושרת. קראתי בלוגים על מינימליזם, צפיתי בסרטוני ארגון של מארי קונדו, ואפילו התחלתי ללמוד שיטת "פלי הומינג". הייתי בטוחה שברגע שאצליח להשתלט על החפצים שלי, אני אשתלט על החיים שלי.
אבל אז הבנתי משהו חשוב: הארגון הוא לא המטרה, הוא רק כלי. והכלי הזה יכול בקלות להפוך לחרב פיפיות.
נקודה למחשבה: האם הארגון שלך משרת אותך, או שאת משרתת את הארגון?
לפי מחקר שפורסם בכתב העת "Journal of Consumer Research" (וידאל ואח', 2011), אנשים נוטים לייחס חשיבות רבה מדי לרכוש שלהם, ובכך יוצרים לעצמם תחושת חרדה ומתח סביב הצורך לשמור על הסדר והניקיון. במילים אחרות, ככל שאנחנו משקיעים יותר אנרגיה בארגון, כך אנחנו עלולים להרגיש יותר לחוצים אם משהו יוצא משליטה.
וזה בדיוק מה שקרה לי. במקום להרגיש משוחררת, הרגשתי כלואה. כלואה בתוך מערכת חוקים נוקשה שיצרתי לעצמי. כלואה בתוך ציפייה בלתי אפשרית לשלמות.
הסוד הוא לא בשליטה, אלא בקבלה (של אי הסדר)
אז איך יוצאים מהלופ הזה? איך מפסיקים לרדוף אחרי הארגון המושלם ומתחילים לחיות בשלום עם הכאוס?
התשובה, כמו תמיד, נמצאת בתוכנו. היא טמונה ביכולת שלנו לקבל את עצמנו, על כל הפגמים והחולשות. היא טמונה ביכולת שלנו להרפות מהשליטה ולסמוך על כך שהכל יהיה בסדר, גם אם לא הכל מסודר בדיוק כמו שרצינו.
אני יודעת, זה קשה. קשה לוותר על השליטה. קשה להרפות מהצורך להיות מושלמים. אבל זה אפשרי. וזה שווה את זה.
צעדים קטנים, שינוי גדול: איך מתחילים להרפות מהשליטה?
אז איך עושים את זה בפועל? הנה כמה טיפים שיעזרו לך להתחיל:
- תני לעצמך רשות לטעות. אף אחד לא מושלם, וזה בסדר גמור. תזכרי שטעויות הן חלק מהלמידה, ושהן עוזרות לנו לצמוח ולהתפתח. אני, למשל, עדיין שוכחת מדי פעם ימי הולדת. נו שויין.
- הגדירי סדרי עדיפויות. את לא חייבת לעשות הכל. תבחרי את הדברים שהכי חשובים לך, ותתמקדי בהם. את השאר, תוכלי לדחות או לוותר עליהם לגמרי. אני למדתי שחשוב לי יותר זמן איכות עם המשפחה שלי מאשר בית מצוחצח.
- תלמדי להגיד "לא". את לא צריכה לרצות את כולם. תעמדי על שלך, ותגידי "לא" לדברים שלא עושים לך טוב. זה בסדר לדאוג לעצמך. זה בסדר להגיד "לא" לבקשות שמכבידות עלייך. למדתי להגיד לא לעוד ועוד פרויקטים ולדברים שגוזלים ממני אנרגיה.
- תמצאי את האיזון הנכון עבורך. אין פתרון אחד שמתאים לכולם. תנסי דברים שונים, ותראי מה עובד הכי טוב בשבילך. חשוב למצוא את האיזון בין ארגון וספונטניות, בין שליטה וקבלה.
מה למדתי מבודהה על ארגון? (במפתיע, הרבה)
אוקיי, אולי זה נשמע קצת מוזר, אבל תחשבי על זה: הבודהיזם מלמד אותנו להרפות מהתשוקה. מה זה אומר לגבי ארגון? שאולי אנחנו צריכים לשאוף פחות לשליטה מלאה ויותר לשחרור. אני זוכרת שקראתי פעם ציטוט של בודהה שאמר: "השורש של הסבל הוא היאחזות." זה גרם לי לחשוב על כל הפעמים שהסבל שלי נבע מהצורך שלי להיאחז בשליטה על הסביבה שלי.
האם את יכולה להרפות, אפילו קצת?
אז מה את אומרת? מוכנה לנסות? אני יודעת שזה לא קל, אבל אני מבטיחה לך שזה שווה את זה. ברגע שתפסיקי לרדוף אחרי הארגון המושלם, תוכלי להתחיל לחיות חיים מלאים יותר, שמחים יותר, ואמיתיים יותר.
אז… איפה את מרגישה שאת נאבקת הכי הרבה? מה הדבר הראשון שאת מוכנה להרפות ממנו? שתפי אותי בתגובות!
