היו תקופות שהרגשתי כמו בובה על חוט. כל צלצול, כל הודעה, כל מייל – קפיצה. ואיך אפשר אחרת? זה הרי העולם המודרני, לא? להיות זמין, מעודכן, מגיב. אחרת מפסידים. אחרת נשארים מאחור.
אבל אז קרה משהו. נשרפתי. לאט לאט, אבל לגמרי. מצאתי את עצמי בודקת מיילים בשירותים, עונה להודעות באמצע ארוחת ערב עם חברות, והכי גרוע – מרגישה אשמה אם לא עניתי מיד.
האמת? חשבתי שזה רק אני. שאני לא מספיק יעילה, לא מספיק מאורגנת. אבל אז נתקלתי במחקר של גלופמן ושות' (2018) שחשף את הקשר בין שימוש תכוף במדיה חברתית לרמות גבוהות יותר של חרדה ודיכאון. רגע, אז זה לא רק אני?
ואז הבנתי – משהו חייב להשתנות.
(ואם את קוראת את זה עכשיו ואומרת לעצמך "נו, ברור, כולם יודעים את זה", אני איתך. אני ידעתי תאורטית. אבל להרגיש את זה, זה כבר סיפור אחר לגמרי.)
אז איך עוברים מחיים של תגובה אוטומטית לחיים של כוונה? איך מפסיקים לרצות את כולם כל הזמן ומתחילים לרצות את עצמך?
צעד ראשון: להבין שזה לא באמת "הכרחי"
אני יודעת, קשה לשמוע את זה. "מה פתאום? אני עובדת בזה, אני חייבת לענות מהר!" אני שומעת אותך. אני גם אמרתי את זה לעצמי. אבל תשאלי את עצמך בכנות: מה באמת יקרה אם לא תעני מיד? האם הבוס שלך יפטר אותך? האם העולם יקרוס?
התשובה היא כנראה לא. (ואם כן, אולי הגיע הזמן למצוא מקום עבודה חדש?)
אני לא אומרת להתעלם מהכל. אני אומרת לבחור. לבחור מתי את מגיבה, למה, ולמי.
טיפ קטן שעשה לי שינוי גדול: כיבוי התראות. כן, לגמרי. בהתחלה פחדתי. מה אם אפספס משהו חשוב? אבל אז הבנתי שהכל עדיין שם, מחכה לי. פשוט אני בוחרת מתי להתייחס לזה. (וגילוי נאות: לקח לי כמה שבועות להתרגל, ואפילו חזרתי כמה פעמים להתראות כי הייתי חייבת "לבדוק משהו חשוב". אבל התמדתי, וזה היה שווה את זה.)
צעד שני: להגדיר מה באמת חשוב לך
אוקיי, כיבינו התראות. עכשיו מה? עכשיו צריך למלא את החלל הזה במשהו משמעותי יותר. אבל מה?
זוכרת את הפעם האחרונה שהרגשת באמת מאושרת, באמת מסופקת? מה עשית אז? עם מי היית? מה עניין אותך?
לפעמים אנחנו כל כך עסוקים בלכבות שריפות שאנחנו שוכחים מה הדברים שבאמת נותנים לנו אנרגיה, השראה, שמחה.
זה יכול להיות כל דבר: לקרוא ספר, לצאת לטבע, לבלות עם חברים, ליצור משהו, ללמוד משהו חדש. העיקר שזה משהו שאת עושה בשבילך.
וגם כאן, גילוי נאות: בהתחלה ניסיתי לעשות יותר מדי. "עכשיו אני הולכת לקרוא ספר כל יום, לעשות יוגה כל בוקר, ללמוד שפה חדשה..." ונחשי מה? נשרפתי שוב. כי גם הדברים הטובים האלה, אם הם הופכים להיות עוד "חובה", מאבדים מהקסם שלהם.
אז למדתי לקחת את זה לאט. לבחור משהו אחד, קטן, שאני יכולה לעשות כל יום. משהו שאני באמת רוצה לעשות.
צעד שלישי: להיות אדיבה לעצמך (ולדעת שמותר גם להיכשל)
האמת היא, שזה לא קל. זה תהליך. יהיו ימים שתחזרי להרגלים הישנים שלך, ימים שתרגישי שאת שוב בובה על חוט. וזה בסדר.
הטעות הכי גדולה שאפשר לעשות היא להכות את עצמך על זה. להגיד לעצמך "אוף, אני כישלון, ידעתי שאני לא יכולה לעשות את זה".
במקום זה, תנסי להיות אדיבה לעצמך. להזכיר לעצמך למה התחלת את התהליך הזה מלכתחילה. להזכיר לעצמך שאת בן אדם, ושמותר לך גם להיכשל.
וכן, מותר גם לענות להודעה באמצע ארוחת ערב מדי פעם. העיקר זה לא להפוך את זה להרגל, לא לתת לזה להשתלט על החיים שלך.
אז מה הלאה? אני לא יודעת. אני עדיין בתהליך. אבל מה שאני יודעת זה שאפשר לחיות אחרת. אפשר לקחת שליטה על החיים שלך. אפשר להפסיק להיות בובה על חוט ולהתחיל להיות בן אדם.
ומה איתך? איזה צעד קטן תוכלי לעשות היום כדי להתחיל לחיות בכוונה, ולא רק בתגובה? ספרי לי בתגובות!
