אני זוכרת את הרגע הזה כמו אתמול. הייתי באמצע פגישה חשובה, באמת חשובה. הצגתי רעיון שאני עובדת עליו חודשים, והנה – צלצול. לא סתם צלצול, אלא הרינגטון המעצבן הזה של התראה מחנות בגדים שאני כנראה אישרתי להם לשלוח לי הכל.
מבט אחד מהיר הספיק כדי להוציא אותי מריכוז. 50% הנחה על שמלה שגם ככה לא הייתי לובשת. באותו רגע הבנתי: אני חיה בהתראות, לא בחיים.
זה נשמע לכם מוכר? אני מניחה שכן. אנחנו מופצצים כל הזמן בהתראות, מיילים, הודעות, חדשות… זה כמו מקהלה צווחנית שמנסה להשתלט על המוח שלנו. אבל מה אם יש דרך אחרת? דרך לחזור לשלוט בחיים שלנו, ולא לתת להם לקרות לנו?
זה לא יהיה קל, אני מודה. אני לא איזו גורו רוחנית שיודעת איך לחיות בהרמוניה מושלמת. אני כמוכן, נאבקת כל יום מחדש בשדים הטכנולוגיים שלי. אבל אני מאמינה שיש לנו כוח לשנות את זה. אנחנו יכולות להחזיר את השליטה על הזמן שלנו, על המחשבות שלנו, על החיים שלנו.
אז איך עושים את זה? בואו נצלול פנימה, לאט ובזהירות.
הצעד הראשון: להבין את המכניזם
למה בכלל אנחנו כל כך מכורים להתראות? הסיבה היא פשוטה: דופמין. כל התראה קטנה משחררת לנו מנה קטנה של דופמין במוח, מה שגורם לנו להרגיש טוב. זה כמו לקבל לייק באינסטגרם – ממכר! (מקור: מחקרים רבים בתחום הנוירו-פסיכולוגיה, לדוגמה מחקריו של ד"ר אנה למבקה על דופמין והתמכרות).
אבל הבעיה היא שהמינון הזה הולך וגדל. מה שהספיק לנו אתמול, כבר לא מספיק היום. אנחנו צריכים עוד ועוד גירויים כדי להרגיש את אותו הדופמין. וזה מוביל אותנו למצב של חוסר ריכוז כרוני, חרדה וניתוק מהרגע הנוכחי.
אני זוכרת תקופה שהייתי בודקת את הטלפון שלי כל חמש דקות, בלי סיבה מיוחדת. סתם, כי "אולי קרה משהו". זה היה מתיש! הרגשתי כמו עכבר במעבדה, לוחצת על כפתור בתקווה לקבל פרס.
אבל אז שאלתי את עצמי: "מה אני באמת מפספסת?". והתשובה היתה: את החיים עצמם.
התנתקות דיגיטלית: יותר קל להגיד מאשר לעשות?
עכשיו, אני יודעת מה אתן חושבות: "נו באמת, נעמה, את רוצה שאני אתנתק מהטלפון שלי לגמרי? זה לא ריאלי!". ואתן צודקות. אני לא מציעה לזרוק את הטלפון לפח ולעבור לגור במערה.
אני מציעה גישה יותר מתונה, יותר מודעת. גישה שמאפשרת לנו להשתמש בטכנולוגיה בצורה חכמה, ולא לתת לה להשתמש בנו.
התחלתי בלכבות התראות לא חיוניות. אתן יודעות, אלו שרק מסיחות את הדעת. וניחשתן נכון, התחלתי בחנות הבגדים ההיא. זה היה קשה בהתחלה, הרגשתי שאני מפספסת משהו חשוב. אבל אז גיליתי שאני לא מפספסת כלום. להיפך, הרווחתי זמן, ריכוז ושקט נפשי.
אבל זה לא מספיק. כי הטלפון הוא רק סימפטום, לא הבעיה עצמה. הבעיה האמיתית היא שאנחנו לא יודעים איך להיות לבד עם עצמנו. אנחנו מפחדים מהשקט, מהריק. אנחנו צריכים כל הזמן גירויים חיצוניים כדי להרגיש שאנחנו קיימים.
וזו נקודה שאני רוצה לעצור עליה רגע. האם אי פעם תהיתן למה אנחנו כל כך חוששים להיות לבד עם המחשבות שלנו? האם יכול להיות שההתראות האלו משמשות לנו כסוג של הסחת דעת ממשהו עמוק יותר? משהו שאנחנו לא רוצים להתמודד איתו?
למצוא את השקט הפנימי (גם בעידן הדיגיטלי)
כאן נכנס לתמונה המושג "נוכחות". להיות נוכחת ברגע הנוכחי, בלי לשפוט, בלי לברוח, פשוט להיות. זה אולי נשמע קלישאתי, אבל זה משהו שלוקח זמן ותרגול.
התחלתי לעשות מדיטציה כמה דקות ביום. בהתחלה זה היה נורא, לא הצלחתי להתרכז בשום דבר. אבל עם הזמן, למדתי איך להרגיע את המחשבות, איך לנשום עמוק, איך פשוט להיות. (מקור: מחקרים רבים מראים את היתרונות של מדיטציה, לדוגמה מחקריו של ג'ון קבט-זין).
אבל אני מודה, היו לי ימים שלא הצלחתי. ימים שהרגשתי שאני פשוט לא יכולה בלי הטלפון שלי. וזה בסדר. לא צריך להיות מושלמים. העיקר זה לנסות, להתמיד, לא לוותר.
ואז גיליתי משהו מדהים: ככל שהייתי יותר נוכחת ברגע הנוכחי, ככה פחות הייתי צריכה את ההתראות. כי מצאתי את הדופמין שלי במקומות אחרים: בשיחה עם חברה טובה, בטיול בטבע, בספר טוב, בפעילות יצירתית.
החיים האמיתיים מחכים בחוץ
אז מה השורה התחתונה? איך מפסיקים לחיות בהתראות ומתחילים לחיות בכוונה?
- כבוי התראות לא חיוניות: זה הצעד הראשון וההכרחי.
- הגדירו זמנים מוגדרים לשימוש בטלפון: למשל, רק חצי שעה בבוקר וחצי שעה בערב.
- תרגלו נוכחות: מדיטציה, יוגה, או כל פעילות אחרת שעוזרת לכם להתחבר לרגע הנוכחי.
- מצאו תחביבים ופעילויות שגורמים לכם אושר: דברים שממלאים אתכם באנרגיה, בלי קשר לטלפון.
ואולי הכי חשוב: תהיו סבלניות עם עצמכן. זה תהליך שלוקח זמן. יהיו עליות ומורדות, הצלחות וכישלונות. אבל בסופו של דבר, זה שווה את זה.
כי החיים האמיתיים מחכים בחוץ, מעבר למסך. חיים מלאים בחוויות, בקשרים, באהבה, בסיפוק. חיים ששווים לחיות אותם בכוונה, ולא ברירת מחדל.
ומה איתכן? מה הדבר הראשון שאתן הולכות לעשות כדי לחזור לחיות בכוונה? אני ממש אשמח לשמוע בתגובות!