האמת? ישבתי פה, בוהה במסך, ותהיתי מאיפה להתחיל. לבקש עזרה זה נושא כל כך טעון, כל כך אישי... זה כמו לחשוף פצע קטן, אבל כזה שמגרד מבפנים כבר שנים.
זוכרות את הפעם ההיא, שנתקעתן עם משהו בעבודה והרגשתן שכל העולם מסתכל עליכן? או כשהייתן צריכות עזרה עם הילדים אבל פחדתן להודות שאתן קצת קורסות? אני זוכרת. טוב מאוד.
למה אנחנו עושות את זה לעצמנו?
פעם חשבתי ש"לסמוך על עצמי" זה סוג של כוח, סימן לבגרות. עכשיו אני מבינה שזה יותר דומה ללסחוב משקולות כבדות מדי לבד. מחקרים מראים (למשל, מחקר של ד"ר ברנה בראון על פגיעות ובושה) שאחת הסיבות העיקריות שאנחנו נמנעות מבקשת עזרה היא הפחד מחשיפה, מהיחשפות לחולשה. פוחדות שישפטו אותנו, שיחשבו שאנחנו לא מספיק טובות.
וזה אירוני, כי דווקא בקשת עזרה היא סימן לעוצמה אמיתית.
אני יודעת, קל להגיד. אבל איך עוברים מהתיאוריה למעשה? איך משחררים את הבושה הזאת ומתחילים לבקש את מה שאנחנו צריכות?
הצעד הראשון: להבין שזה בסדר גמור.
כן, זה אולי נשמע קלישאתי, אבל עצרו רגע ותחשבו על זה. כולנו צריכות עזרה מדי פעם. אפילו האנשים שנראים הכי "מסודרים". כשאנחנו מתירות לעצמנו להיות פגיעות, אנחנו בעצם מזמינות חיבור אמיתי.
פעם, כשפתחתי את העסק שלי, התביישתי לבקש עזרה בשיווק. חשבתי שאני אמורה לדעת הכל. בסוף, אחרי חודשים של תסכול, פשוט הקלטתי הודעה קולית לחברה טובה שלי, משתפת אותה בבלבול שלי. היא הקשיבה, לא שפטה, ואפילו הפנתה אותי למישהו שיכול לעזור. זה שינה הכל.
אבל רגע, איך מבקשים עזרה בצורה אפקטיבית?
אוקיי, אז החלטנו שאנחנו רוצות עזרה. עכשיו צריך לבקש אותה נכון. הנה כמה נקודות שגיליתי בדרך:
- היו ספציפיות: "אני צריכה עזרה" זה מעורפל מדי. "אני צריכה עזרה עם ניסוח המייל הזה, את יכולה להסתכל עליו?" זה כבר הרבה יותר ברור וקל לעזור.
- תציעו תמורה: זה לא חייב להיות משהו גרנדיוזי, אבל תראו שאתן מעריכות את העזרה. אולי אתן יכולות להחזיר טובה בהזדמנות אחרת, או פשוט להגיד תודה מכל הלב.
- אל תיקחו את זה אישית אם אומרים לא: לאנשים יש חיים משלהם, והם לא תמיד יכולים לעזור. זה לא אומר שהם לא אוהבים אתכן.
- תזכרו - עזרה זה לא סימן לחולשה: להיפך, זה סימן לבגרות רגשית ויכולת לתקשר את הצרכים שלכן.
נקודת מבט מפתיעה: העזרה הכי גדולה מגיעה ממקומות לא צפויים.
תמיד חשבתי שהעזרה שאני צריכה תגיע ממומחים, ממנטורים, מאנשים "חשובים". אבל גיליתי שהעצות הכי טובות, התמיכה הכי אמיתית, מגיעה דווקא מהחברות שלי, מהמשפחה שלי, אפילו מזרים מוחלטים ברשת.
לפני כמה שנים, הייתי במצב נפשי לא טוב. התביישתי לדבר על זה עם אף אחד. בסוף, פרסמתי פוסט אנונימי בקבוצת פייסבוק של אמהות. לא ציפיתי לכלום. אבל קיבלתי כל כך הרבה תגובות תומכות, מנשים שחוו דברים דומים. זה הציל אותי. זה גרם לי להבין שאנחנו אף פעם לא לבד.
ואולי, בסופו של דבר, העזרה הכי גדולה שאנחנו יכולות לבקש היא מעצמנו.
מה זאת אומרת? תחשבו על זה: לפני שאתן רצות לבקש עזרה מאחרים, שאלו את עצמכן – מה אני באמת צריכה? לפעמים, כל מה שאנחנו צריכות זה קצת זמן לעצמנו, קצת הקשבה עצמית, קצת חמלה עצמית.
ד"ר קריסטין נף, חוקרת מובילה בתחום החמלה העצמית, טוענת שאנחנו נוטות להיות יותר ביקורתיות כלפי עצמנו מאשר כלפי אחרים. תחשבו על זה רגע: האם הייתן מדברות לחברה שלכן כמו שאתן מדברות לעצמכן?
אז בפעם הבאה שאתן מרגישות תקועות, עצרו רגע. תנשמו עמוק. ותשאלו את עצמכן: מה אני צריכה עכשיו? ואז, תתנו לעצמכן את זה. בלי בושה.
אני עדיין לומדת את זה. עדיין קשה לי לבקש עזרה לפעמים. אבל אני משתדלת לזכור שזה לא סימן לחולשה, אלא סימן לאנושיות.
ועכשיו, אני רוצה לשאול אתכן: ממה אתן צריכות עזרה היום? שתפו אותי בתגובות. אולי ביחד נמצא את התשובה.
