אוקיי, בואו נדבר על זה רגע. כולנו שם, נכון? בוהים במשימה הזאת שמרחפת מעלינו כמו ענן שחור, יודעים שאנחנו צריכים לעשות אותה, אבל... משהו עוצר אותנו. זה לא עצלנות, חלילה. זה הרבה יותר מורכב מזה. זו דחיינות.
אני זוכרת תקופה שהייתי סטודנטית. הייתה לי עבודה ענקית בסוציולוגיה, כזאת שמשפיעה על הציון הסופי. ידעתי שאני צריכה להתחיל חודש מראש, אבל כל פעם מצאתי תירוץ אחר. קפה עם חברה, סדרה חדשה בנטפליקס, ניקיון יסודי של הבית (דבר שלא קרה שנים!). בסוף, כתבתי את העבודה הזאת בשלושה לילות לבנים, על סף התמוטטות עצבים. טראומתי.
אז, מה בעצם קורה לנו שם במוח שגורם לנו לעשות דברים כאלה? למה אנחנו בכוח מקשים על עצמנו?
הפחד שמסתתר מאחורי הדחיינות (והוא לא מה שחשבתן)
כולנו מכירים את התיאוריה הבסיסית: אנחנו דוחים כי אנחנו מפחדים להיכשל. הגיוני, נכון? אבל לפעמים, וזה מה שמפתיע, זה בדיוק הפוך. אנחנו מפחדים להצליח! כן, כן, שמעתן נכון. מה יקרה אם העבודה הזאת תהיה מצוינת? הציפיות יעלו. יצפו מאיתנו להצטיין תמיד. וזה מפחיד.
"הפחד מהצלחה יכול להיות משתק לא פחות מהפחד מכישלון," אומרת הפסיכולוגית ד"ר ברנדה סטיינברג בספרה "The 12 worst mistakes leaders make". היא מסבירה שהפחד הזה נובע פעמים רבות מחוסר ביטחון עצמי ומהערכה עצמית נמוכה.
במילים אחרות? אנחנו לפעמים חוסמים לעצמנו את האור, שלא נצטרך להתמודד עם הבהירות שהוא מביא. עצוב, אבל אמיתי.
אז מה עושים? איך יוצאים מהלופ הזה?
5 צעדים קטנים לעצור את הסחבת - מבפנים ומבחוץ
אני לא אגיד לכן עכשיו שיש לי פתרון קסם. אין דבר כזה. אבל יש כמה דברים שאפשר לעשות כדי להתחיל לשנות את המצב. אני גיליתי שהם עובדים, והם מגיעים גם מתוך מחקרים וגם מתוך הניסיון האישי שלי:
- לזהות את המנגנון: הדבר הראשון הוא להבין למה אתן דוחות דווקא את המשימה הזאת. האם זה באמת פחד מכישלון? פחד מהצלחה? שעמום? חוסר עניין? ברגע שמבינים את המנגנון, אפשר להתחיל לפרק אותו. תשאלו את עצמכן: מה הכי גרוע שיכול לקרות אם אצליח? מה הכי גרוע שיכול לקרות אם אכשל? התשובות עשויות להפתיע.
- לפרק למשימות קטנות: משימה גדולה ומפחידה נראית כמו הר. אבל אם מפרקים אותה לצעדים קטנים, פתאום זה נראה הרבה יותר אפשרי. במקום "לכתוב עבודה בסוציולוגיה", תחשבו "למצוא שלושה מקורות מידע רלוונטיים". קטן, פשוט, אפשר לעשות את זה תוך רבע שעה.
- "חוק שתי הדקות": אם משימה לוקחת פחות משתי דקות, תעשו אותה עכשיו. לענות למייל קצר, להרים טלפון, לשלוח הודעה. הדברים הקטנים האלה מצטברים ויוצרים תחושת הישג. זו טכניקה קטנה עם השפעה עצומה. ג'יימס קליר, בספרו "הרגל אטומי", מדבר על הכוח של שינויים קטנים והדרגתיים, וזה בדיוק העניין כאן.
- "פרס" קטן אחרי כל צעד: נתתן מענה לשלושה מיילים? קחו הפסקה של חמש דקות עם כוס קפה. סיימתן למצוא את שלושת המקורות מידע? תצפו בפרק בסדרה שאתן אוהבות. זה לא שוחד, זה תמריץ. אנחנו צריכים לתגמל את עצמנו על העבודה הקשה.
- להיות נחמדות לעצמכן: ואולי זה הכי חשוב. כולנו טועים, כולנו דוחים דברים לפעמים. זה לא אומר שאנחנו כישלון. זה רק אומר שאנחנו בני אדם. תפסיקו להלקות את עצמכן על כל דחייה. תלמדו מזה, ותמשיכו הלאה.
למה דווקא עכשיו? שאלה שאולי תגרום לכן לחשוב אחרת.
אז, אחרי שדיברנו על הכלים הטכניים, אני רוצה לשאול אתכן שאלה: מה תרוויחו אם תפסיקו לדחות דברים? לא רק מבחינה מעשית (ציונים טובים יותר, קידום בעבודה), אלא מבחינה רגשית. איזה סוג של אישה אתן רוצות להיות? האם אתן רוצות להיות אישה שמרגישה בשליטה על החיים שלה, שיודעת שהיא יכולה להתמודד עם כל אתגר? או אישה שמרגישה שהחיים קורים לה, שהיא קורבן של הנסיבות? הבחירה היא שלכן.
אני מודה, גם אני עדיין נאבקת לפעמים עם דחיינות. זה חלק מהחיים. אבל היום, אני יודעת איך לזהות את המנגנון, איך לפרק את המשימות, ואיך להיות נחמדה לעצמי. ואתן? מוכנות להתחיל את המסע שלכן?
אני כאן בשבילכן, שתפו אותי בתגובות, מה הכי מאתגר אתכן בנושא הזה?
