האמת? אני שונאת את המשפט "למה אתם לא מקשיבים לי בפעם הראשונה?!" שמעתי אותו כל כך הרבה פעמים, יוצא לי מהפה בלי לחשוב. ואז, רגע, אני עוצרת. מה בעצם אני מצפה שיקרה? שהם יהיו רובוטים קטנים שיעשו בדיוק מה שאני אומרת ברגע שאני אומרת? נו באמת.
אבל כולנו רוצות את זה, נכון? קצת יותר שקט, קצת יותר שיתוף פעולה, קצת פחות ויכוחים. אז איך עושים את זה, בלי להפוך למפלצת צעקנית?
אני לא אגיד לכם שיש לי פתרון קסם. אין. אבל יש לי כמה תובנות, שלמדתי בדרך הקשה, ששינו לי את כל הגישה. ואולי, רק אולי, הן יעזרו גם לכם.
קודם כל, בואו נדבר על מה לא עובד.
הרצאות ארוכות ומייגעות? לא. עונשים דרקוניים? לא. הבטחות שווא? ממש לא. למה? כי זה מנתק אותנו מהילדים. הם מרגישים שמדברים אליהם, לא איתם. ומי מקשיב למישהו שמדבר אליו מלמעלה?
אז מה כן? הנה כמה דברים שגיליתי שעובדים לי, וחשוב לי להגיד, שזה לא תמיד מצליח, אבל זה משפר את המצב פלאים.
הקשבה אמיתית. כן, זה נשמע קלישאתי, אבל עצרו שנייה ותחשבו על זה. מתי בפעם האחרונה באמת הקשבתם לילד שלכם, בלי לשפוט, בלי להפריע, בלי לתת עצות?* אני יודעת, זה קשה. אבל כשאנחנו מקשיבות, אנחנו מראות להם שאנחנו מעריכות את מה שיש להם להגיד. וזה, חברים, זה הבסיס לכל תקשורת טובה.
למשל, הבן שלי, בן חמש, התחיל להתלונן שהחולצה מגרדת לו. הייתי יכולה להגיד לו "נו די, תפסיק להתלונן, זה סתם בראש שלך". אבל במקום זה, התיישבתי לידו, הקשבתי לו, ושאלתי אותו איפה מגרד. גיליתי שהתווית מפריעה לו. גזרתי את התווית, והוא היה מאושר. זה הכל. הקשבה פשוטה.
הקשבה היא לא רק שמיעה, היא הבנה.
- חיבור רגשי. ילדים מקשיבים לאנשים שהם מרגישים קשורים אליהם. כשאנחנו משקיעים זמן בחיבור רגשי, אנחנו בונים אמון. איך עושים את זה? זמן איכות, חיבוקים, מילים טובות, משחקים, כל דבר שגורם להם להרגיש אהובים ומוערכים.
קחו לדוגמה מחקר של ד"ר ג'ון גוטמן, פסיכולוג מומחה ליחסים, שמצא שילדים שהורים שלהם מגיבים לרגשות שלהם בצורה אמפתית, מצליחים יותר בלימודים, ביחסים חברתיים ובכלל בחיים. (Gottman, J. M., Katz, L. F., & Hooven, C. (1996). Parental meta-emotion philosophy and the emotional life of families: Theoretical foundations and empirical findings. Journal of Family Psychology, 10(3), 243–268.) זה לא רק אינטואיציה, זה מדע.
אבל מה קורה כשאנחנו עצבניים? כשאנחנו עייפים? איך אפשר לשמור על חיבור רגשי כשכל מה שאנחנו רוצים זה שקט? זה קשה, אני יודעת. אני לא תמיד מצליחה. אבל אני מנסה. אני מזכירה לעצמי שאני אוהבת אותם, ואני מנסה להגיב ממקום של אהבה, ולא ממקום של תסכול. לפעמים זה עובד, לפעמים לא. אבל זה תמיד שווה את המאמץ.
רגשות הם השפה הסודית של הילדים.
- ציפיות ברורות ועקביות. ילדים צריכים לדעת מה מצופה מהם. הם צריכים לדעת מה מותר ומה אסור, ומה יקרה אם הם לא יעמדו בציפיות. אבל הציפיות צריכות להיות ברורות, מותאמות לגיל שלהם, ועקביות. אי אפשר היום להגיד משהו אחד, ומחר משהו אחר. זה מבלבל אותם, וזה פוגע באמון שלהם בנו.
אני זוכרת פעם שהבטחתי לילדה שלי שנלך לפארק אם היא תסדר את החדר שלה. היא סידרה את החדר, אבל הייתי כל כך עייפה שלא רציתי ללכת לפארק. ניסיתי להתחמק, אבל היא התעקשה. ובצדק. הבטחתי לה, והייתי צריכה לקיים. למדתי לקח חשוב. עכשיו אני חושבת טוב טוב לפני שאני מבטיחה משהו.
עקביות היא המצפן של הילדים.
- מודל אישי. ילדים לומדים מאיתנו. אם אנחנו לא מקשיבים להם, איך אנחנו יכולים לצפות שהם יקשיבו לנו? אם אנחנו צועקים, איך אנחנו יכולים לצפות שהם ידברו בשקט? אנחנו צריכים להיות המודל שהיינו רוצים שהם יהיו. זה לא קל, זה דורש מאיתנו עבודה עצמית מתמדת. אבל זה שווה את זה.
אני מודה, זה אחד הדברים הכי קשים לי. אני לא תמיד מצליחה לשמור על קור רוח. אני לפעמים צועקת. אני לפעמים מאבדת את הסבלנות. אבל אני מנסה. אני מנסה להיות יותר טובה. אני מנסה ללמוד מהטעויות שלי. ואני מנסה להראות לילדים שלי שאני בן אדם, ולא מושלמת.
הילדים שלנו הם המראה שלנו.
אז מה התובנה המפתיעה? אולי זה שאין פתרון קסם. אולי זה שהדרך להקשיב לילדים בפעם הראשונה מתחילה בהקשבה שלנו אליהם. אולי זה שהסוד הוא לא בלשנות אותם, אלא בלשנות את עצמנו.
אני יודעת, זה הרבה עבודה. אבל תחשבו על זה. אם אנחנו נצליח לבנות עם הילדים שלנו יחסים של אמון, כבוד הדדי, והקשבה אמיתית, זה ישפיע לא רק על ההקשבה שלהם לנו, אלא על כל החיים שלהם. וזה, חברים, שווה את כל המאמץ.
אז מה אתם אומרים? מוכנים לנסות? שתפו אותי בתגובות, מה עובד לכם ומה לא. בואו נלמד אחד מהשני. כי בסופו של דבר, כולנו באותה סירה, מנסות לגדל ילדים מאושרים ומקשיבים. וביחד, אנחנו יכולות לעשות את זה קצת יותר טוב.
