אני זוכרת את הבקרים ההם כמו סרט אימה דל תקציב. השעון מצלצל, אני קופצת בבהלה, ומיד מרגישה כאילו דרס אותי טרקטור. לחץ, חוסר סבלנות, והרגל הכרוני לבדוק מיילים לפני שהצלחתי לפתוח את העיניים. נשמע מוכר?
האמת היא, שנים חשבתי ש"אני פשוט לא בן אדם של בוקר". האמנתי שזה גזירה משמיים, כמו גוון השיער שלי או האלרגיה שלי לאבק. אבל אז, משהו קרה. או יותר נכון, משהו הפסיק לקרות.
ההבטחה שלי אליכן: יותר מוקדם בבוקר, יותר קל בחיים
במאמר הזה, אני רוצה לחלוק אתכן את המסע שלי - ממפלצת בוקר כרונית לאישה שמצליחה (לרוב!) לחייך לעולם לפני השעה 9 בבוקר. לא, אני לא מבטיחה שתקומו עם שירת ציפורים בלב, אבל אני כן מבטיחה שתלמדו איך להפוך את הבקרים שלכן לפחות סיוט אחד גדול, ויותר – הזדמנות להתחיל את היום בשליטה ולא מתוך תגובה. (מובטח גם קצת קפה).
הפער: מה שאמרו לי מול מה שגיליתי בעצמי
תמיד שמעתי ש"בבוקר יש שקט" וש"זה הזמן הכי פרודוקטיבי". נו באמת. השקט היחיד שהכרתי היה השקט שלפני הסערה, והפרודוקטיביות שלי הסתכמה בניסיונות נואשים למצוא את המטען לטלפון.
אבל אז, קראתי מחקר מעניין על השפעת הקורטיזול על הגוף (מקור: "The Cortisol Connection" מאת Shawn Talbott). המחקר הזה טען שרמות הקורטיזול, הורמון הסטרס, גבוהות במיוחד בשעות הבוקר המוקדמות, ושהדרך שבה אנחנו מתחילות את היום משפיעה על רמות הסטרס לאורך כל היום. זה הדליק לי נורה אדומה.
הבנתי – לא משנה כמה קפה אני אשתה, אם אני מתחילה את היום בלחץ, הלחץ הזה ידבק בי כמו מסטיק לנעליים.
אז התחלתי לחקור. ניסיתי מדיטציות בוקר, יוגה, כתיבה יומית, הכל. חלק עבד, חלק לא. למדתי שהסוד הוא לא למצוא את ה"טקס המושלם", אלא ליצור שגרה שמתאימה לי.
הניסוי הכושל (והלקחים שלמדתי ממנו)
אחד הניסיונות הראשונים שלי היה להעיר את עצמי בשעה 5 בבוקר כדי "להספיק הכל". זה נגמר באסון. הייתי עייפה, עצבנית, ובעיקר שונאת את עצמי ואת כל העולם. הבנתי שזה לא בשבילי.
מה כן עבד? להתחיל בקטן. במקום לשנות הכל בבת אחת, התחלתי להוסיף דבר אחד חיובי לבוקר שלי. בהתחלה זה היה רק לשתות כוס מים לפני הקפה (נשמע פשוט, אבל זה עשה פלאים!). אחר כך, התחלתי להקדיש 5 דקות לנשימות עמוקות. לאט לאט, בניתי שגרה קטנה ויעילה שעזרה לי להתחיל את היום עם קצת יותר רוגע ושליטה.
מקורות השראה לא שגרתיים: הסודות של הצבים והעצלנים
אחד הדברים הכי מפתיעים שלמדתי היה מהטבע. כן, כן, מהצבים והעצלנים. שמתי לב שהם לא ממהרים לשום מקום. הם זזים בקצב שלהם, וחיים בהרמוניה עם הסביבה.
זה גרם לי לחשוב – אולי אני לא צריכה לרוץ כל כך מהר. אולי אני יכולה להאט קצת, וליהנות מהדרך. אולי אני לא צריכה "להספיק הכל", אלא פשוט לעשות את מה שחשוב.
התחלתי להתייחס לבוקר שלי כאל מתנה, לא כאל משימה.
קראתי גם מחקר מעניין על חשיבות האור הטבעי (מקור: "Circadian Code" מאת Satchin Panda) ואיך הוא משפיע על השעון הביולוגי שלנו. הבנתי שאם אני רוצה לקום יותר בקלות, אני צריכה לחשוף את עצמי לאור טבעי כמה שיותר מוקדם בבוקר. זה אומר לפתוח את הווילונות מיד כשאני מתעוררת, ולצאת החוצה לכמה דקות, גם אם זה רק כדי לקחת נשימה עמוקה.
רגע, אז מה עושים עם הטלפון? (האויב המושבע של הבוקר השלו)
אני יודעת, אני יודעת. קשה להתנתק מהטלפון. גם לי קשה. אבל למדתי שזה אחד הדברים הכי חשובים שאפשר לעשות כדי לשפר את הבקרים. במקום לבדוק מיילים וחדשות מיד כשאתן מתעוררות, נסו להשאיר את הטלפון בצד לפחות ל-30 דקות.
תנו לעצמכן זמן להתעורר, להתחבר לעצמכן, לפני שאתן מתחברות לעולם.
אני יודעת שזה נשמע קל להגיד, אבל קשה לעשות. אבל תאמינו לי, זה שווה את זה. תנסו, ותראו איך הבקרים שלכן הופכים להיות רגועים יותר, ממוקדים יותר, ופשוט... יותר נעימים.
הסוף הוא רק ההתחלה (והשאלה שנשארת איתי)
אז מה הלאה? אני עדיין לומדת. עדיין יש בקרים שאני מרגישה בהם כמו זומבי, אבל אני כבר לא נותנת להם להרוס לי את כל היום. אני זוכרת את הלקחים שלמדתי, וחוזרת לשגרה שלי.
אני עדיין מנסה להבין איך ליצור שגרה בוקר מושלמת, אבל אני מתחילה להבין שאין דבר כזה "מושלם". מה שחשוב הוא למצוא את מה שעובד עבורי, ולתת לעצמי חופש להשתנות ולהתאים את עצמי לחיים.
השאלה שנשארת איתי היא – איך אני יכולה ליצור בקרים שלא רק גורמים לי להרגיש טוב, אלא גם נותנים לי השראה?
אשמח לשמוע מה עובד עבורכן! שתפו אותי בתגובות, וביחד נגלה איך להפוך את הבקרים שלנו לקצת יותר קסומים.
