אני זוכרת את הפעם הראשונה שהבנתי עד כמה הדיבור הפנימי שלי היה מרושע. ישבתי מול המחשב, מנסה לכתוב מייל חשוב, וכל מה ששמעתי בראש היה: "את לא מספיק טובה, את בחיים לא תצליחי, כולם יגלו שאת מתחזה." זה היה כמו גמד קטן וזועם שחי בתוך הראש שלי, ולא מפסיק להקניט.
הרגשתי מיואשת. ממש כמו שד"ר כריסטין נף, חוקרת מובילה בתחום החמלה העצמית, מסבירה, "רבים מאיתנו אכזריים הרבה יותר כלפי עצמנו מאשר כלפי אחרים." (Neff, K. D. (2003). Self-compassion: An alternative conceptualization of a healthy attitude toward oneself). וזה בדיוק מה שהרגשתי – כאילו אני האויב הכי גדול של עצמי.
אבל אז קרה משהו. נזכרתי במשהו שקראתי פעם על איך שאנחנו מדברים אל ילדים קטנים. האם הייתי מדברת אל ילדה בת 7 כמו שאני מדברת אל עצמי? ברור שלא! זה היה נורא.
וזה היה רגע המפנה. הבנתי שאני יכולה לבחור איך לדבר אל עצמי. וזו לא הייתה רק תיאוריה יפה – זה היה כלי פרקטי שיכולתי להתחיל להשתמש בו מיד.
אבל איך עושים את זה? איך משתיקים את הגמד הזועם והופכים אותו לחבר תומך? זה לא קורה ביום אחד, אני חייבת להודות. היו לי הרבה כישלונות בדרך.
אז מה עובד, ומה לא?
ניסיתי מדיטציה. זה עזר קצת להרגיע את הרעש, אבל לא ממש השתיק את הביקורת. ניסיתי הצהרות חיוביות ("אני מוצלחת, אני חכמה, אני יפה"). זה הרגיש לי מזויף וריק. כמו שאומרים, "יופי חיצוני בלי יופי פנימי הוא כמו פרח מפלסטיק." (ציטוט עממי).
מה שבאמת עבד היה משהו אחר לגמרי. זה התחיל מלזהות את הטריגרים. מתי הגמד הזועם מתחיל לצווח? בדרך כלל זה קורה כשאני עומדת בפני אתגר חדש, או כשאני מרגישה פגיעה.
אז מה עושים כשמגיע הטריגר?
אני עוצרת. ממש עוצרת הכל. עוצמת עיניים, לוקחת כמה נשימות עמוקות, ומקשיבה לגמד. אבל הפעם, אני לא מאמינה לו. אני פשוט מקשיבה.
ואז אני שואלת אותו: "למה אתה אומר את זה? ממה אתה מפחד?"
זה נשמע קצת מטופש, אני יודעת. אבל זה עובד. כי מתחת לכל הביקורת, יש פחד. פחד מכישלון, פחד מדחייה, פחד שלא להיות מספיק טובה.
וברגע שאני מזהה את הפחד, אני יכולה לדבר אליו. אני יכולה להגיד לו: "אני מבינה שאתה מפחד, אבל אנחנו נעשה את זה ביחד. ואם ניכשל, זה לא סוף העולם. נלמד מזה ונמשיך הלאה."
זו לא רק שיחה עם עצמי – זו שיחה עם החלק הפגיע והמפוחד בתוכי. וזה משנה הכל.
כשאני מתייחסת אל עצמי בחמלה, אני פחות לחוצה, יותר יצירתית, ויותר פתוחה ללמידה. ממש כמו שמחקרים מראים, חמלה עצמית קשורה לרמות חרדה ודיכאון נמוכות יותר, ולרמות גבוהות יותר של אושר, אופטימיות וחוסן נפשי. (Leary, M. R., Tate, E. B., Adams, C. E., Allen, A. B., & Hancock, J. (2007). Self-compassion and reactions to unpleasant self-relevant events: The implications of treating oneself kindly).
נקודת מפנה אחת: פעם חשבתי שחמלה עצמית זה אומר להיות עצלנית ולוותר לעצמי. היום אני מבינה שזה בדיוק ההפך. זה אומר לדרוש מעצמי את הטוב ביותר, אבל גם לקבל את עצמי כמו שאני, עם כל הפגמים והחולשות.
וזה לא קל. לפעמים אני עדיין נופלת. לפעמים הגמד הזועם מצליח להשתלט שוב. אבל עכשיו אני יודעת איך לזהות אותו, איך להתמודד איתו, ואיך להחזיר את השליטה.
ואולי זה המסר הכי חשוב שאני רוצה להעביר לך: את לא לבד. כולנו נאבקים עם הקול הפנימי שלנו. אבל אנחנו יכולים ללמוד להפוך אותו ממבקר מר לבעל ברית נאמן.
אני מצאתי השראה במקום הכי לא צפוי – בספר ילדים. בספר "הארנב הקטיפתי" (The Velveteen Rabbit) מסופר על צעצוע שהופך לאמיתי דרך האהבה והקבלה של הילד שאוהב אותו. הבנתי שאני צריכה לאהוב ולקבל את עצמי בדיוק כמו שהילד אוהב ו מקבל את הארנב הקטיפתי.
הדבר הקטן הזה שיכול לשנות הכל: תארי לעצמך את הקול הפנימי שלך בתור חברה טובה. מה היית אומרת לה במצב קשה?
ואיך כל זה משפיע על החיים האמיתיים? זה משפיע על הכל. על היחסים שלי, על העבודה שלי, על הבריאות שלי. כי כשאני אוהבת ומקבלת את עצמי, אני מקרינה את זה החוצה. ואנשים מגיבים לזה.
המסע הזה לוקח זמן, הוא לא מושלם, וזה בסדר גמור. מה שחשוב זה להמשיך לנסות, להמשיך ללמוד, ולהמשיך לאהוב את עצמך, למרות הכל.
אני עדיין לא שם. יש לי עוד דרך ארוכה לעבור. אבל אני בדרך. ואני מזמינה אותך להצטרף אלי.
מה היית רוצה לשנות בדיבור הפנימי שלך כבר היום? שתפי אותי!
