אוקיי, בואו נדבר על זה רגע. באמת נדבר. כמה פעמים עמדתם מול הארון, או מגירה, או פינה מוזנחת בבית, ואמרתם לעצמכם "אני חייבת לסדר את זה"? ואז... כלום. או גרוע מכך, התחלתם, הוצאתם הכל, ואז נתקעתם. פתאום כל חולצה מספרת סיפור, כל כפתור מזכיר מישהו, וכל נייר מקופל הוא עדות לפרויקט שאולי יקרה בעתיד.
האמת? אני מכירה את זה מקרוב. תקראו לי נעמה, ואני אספנית כרונית בהחלמה. שנים הייתי משוכנעת ש"יום אחד אני אצטרך את זה", עד שהבית שלי נראה כמו מחסן של דברים שאף אחד לא צריך. ואז הגיע הרגע. הרגע הזה שבו הבנתי שמשהו חייב להשתנות.
ההתעוררות שלי קרתה דווקא אחרי צפייה בסרט דוקומנטרי על מינימליזם. לא, לא אהפוך עכשיו לגורו של חיים מצומצמים (למרות שזה נשמע מפתה לפעמים). אבל משהו שם נגע בי. הבנתי שחפצים אמורים לשרת אותי, לא לשעבד אותי.
הבעיה האמיתית היא לא החפצים עצמם, אלא הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו עליהם. "קיבלתי את זה מסבתא, אני לא יכולה לזרוק את זה!" (אבל סבתא שלך הייתה רוצה שתסחבי את זה לנצח?). "אולי אני ארזה ואז זה יהיה מושלם עלי!" (ואם לא, תחכי עוד עשר שנים?).
זה לא על החפצים, זה על הרגשות.
אז איך משחררים את האחיזה? איך נפטרים מדברים בלי להרגיש אשמים? הנה כמה תובנות שלמדתי בדרך הקשה (וגם כמה שהשאלתי ממומחים):
1. תשאלו את השאלות הנכונות (והקשות!).
זה השלב הכי חשוב, והוא דורש קצת אומץ. במקום לשאול "האם אני אוהבת את זה?", תשאלו "האם הדבר הזה משרת אותי עכשיו?". האם הוא מוסיף ערך לחיי? האם הוא גורם לי להרגיש טוב? אם התשובה היא לא, סיכוי טוב שהוא צריך ללכת.
- הטיפ המפתיע: כשאתם מתלבטים, דמיינו שאתם עוברים דירה. האם הייתם טורחים לארוז את הדבר הזה ולהעביר אותו איתכם? אם לא, זה סימן.
2. תנו כבוד לעבר, אבל אל תחיו בו.
קל להיתקע בעבר. "אני זוכרת שלבשתי את החולצה הזאת בדייט הראשון שלי!" כן, וזה היה לפני עשר שנים. העבר חשוב, אבל הוא לא צריך להכתיב את ההווה שלכם.
- מה עושים עם מתנות? זה טריקי. אבל תזכרו, המתנה ניתנה מתוך אהבה, לא מתוך חובה להחזיק בה לנצח. אם זה ממש קשה, צלמו את הפריט ושמרו את התמונה. זה נשמע קצת מוזר, אבל זה עוזר לשחרר את החפץ בלי לאבד את הזיכרון.
3. שימו לב לאנרגיה שלכם.
אוקיי, זה נשמע קצת ניו אייג'י, אבל תקשיבו לי רגע. כל חפץ תופס מקום – פיזי ומנטלי. ערימה של בגדים שלא עולים עליכם יוצרת תחושה של כישלון וחוסר ביטחון. ספרים שלא תקראו יוצרים תחושה של חוסר מימוש.
- הנה טיפ שלמדתי מפסיכולוגית סביבתית: תחשבו על החפצים שלכם כמו על חברים. האם הם מעודדים אתכם? האם הם תומכים בכם? או שהם גורמים לכם להרגיש רע עם עצמכם?
4. תחשבו על ה"אחרי".
הדבר הכי חשוב הוא לאן החפצים האלה הולכים. האם הם יתרמו לעמותה? האם הם ישמחו מישהו אחר? האם הם ימוחזרו ויקבלו חיים חדשים? כשאתם יודעים שהחפצים שלכם הולכים למקום טוב, קל יותר לשחרר אותם.
- מקור השראה: קראתי פעם על מחקר שמראה שאנשים שתרמו חפצים הרגישו יותר מאושרים מאשר אנשים שזרקו אותם לפח. זה הגיוני, לא?
5. קחו את הזמן.
אל תנסו לעשות הכל ביום אחד. זה מתכון בטוח לכישלון ותסכול. התחילו בקטן, מגירה אחת, פינה אחת, ואפשרו לעצמכם לעבד את הרגשות שלכם.
- הכישלון שלי: ניסיתי פעם לסדר את כל הבית בסוף שבוע אחד. נגמרתי מותשת, עצבנית, ועם הרבה יותר דברים ממה שהתחלתי. למדתי את הלקח.
6. תזכרו, זה בסדר לא להצליח.
לא כל דבר חייב להיפטר ממנו. יש דברים שמזכירים לנו רגעים יפים, אנשים שאנחנו אוהבים, או פשוט גורמים לנו לחייך. וזה בסדר גמור. המטרה היא לא לחיות כמו נזיר בודהיסטי, אלא ליצור מרחב שנעים ונוח לכם.
אז בפעם הבאה שאתם עומדים מול ערימה של חפצים, תנשמו עמוק, תשאלו את עצמכם את השאלות הנכונות, ותזכרו שאתם לא לבד. אנחנו כולנו במסע הזה ביחד.
שאלה אחת לסיום: מה הדבר האחד* שאתם יכולים לשחרר ממנו היום, וזה ישפר לכם את היום? שתפו אותי בתגובות!
