היי, נעמה כאן. תודי, כמה פעמים מצאת את עצמך חוזרת על אותה בקשה שוב ושוב ושוב, כאילו את תקליט שבור? "תסדרו את החדר!", "תורידו את הנעליים!", "די כבר לריב!". ואז, כשסוף סוף יש תגובה, היא בדרך כלל לא בדיוק מה שרצית לשמוע. אני יודעת, הייתי שם. ואני עדיין שם, לפעמים.
אז איך גורמים לילדים להקשיב בפעם הראשונה? השאלה הזו רדפה אותי שנים, והתשובה, כמו שאני אוהבת, היא לא פשוטה, אבל היא לגמרי משנה את כל המשחק.
האמת המפתיעה: זה לא קשור לילדים (רק קצת)
תני לי רגע, אני יודעת שזה נשמע מוזר. אבל אחרי שנים של ניסוי וטעייה (הרבה טעייה, אם להיות כנה), הבנתי שמשהו בגישה שלי היה לא נכון. חשבתי שהבעיה היא שהם לא מקשיבים, אבל האמת היא שהבעיה הייתה איך אני מדברת.
פעם קראתי מחקר (אני מצטטת פה את ד"ר הארוויי קרפ, "התינוק המאושר ביותר בשכונה"), שאומר שהתקשורת שלנו עם ילדים קטנים צריכה להיות קצת יותר... בומבסטית. הם עדיין לא מבינים ניואנסים מורכבים. הם צריכים מסר ברור, קצר, וקולני. זה לא אומר לצעוק, אבל זה כן אומר לתפוס את תשומת הלב שלהם.
אבל רגע, מה עם ילדים גדולים יותר? שם המשחק משתנה, אבל העיקרון נשאר: תקשורת ברורה ובעיקר מכבדת. האם אנחנו באמת מקשיבות להם? האם אנחנו מבינות מה מפריע להם?
השיחה ששינתה הכל: הקשבה אמיתית
אני זוכרת מקרה ספציפי עם הבן שלי, שהיה אז בן שבע. הוא לא הסכים לסדר את החדר שלו, לא משנה מה אמרתי. הייתי מתוסכלת, כועסת, ופשוט חסרת אונים. ואז, במקום להתווכח שוב, פשוט שאלתי אותו: "מה קורה? למה קשה לך לסדר את החדר?".
התשובה שלו הפתיעה אותי. הוא אמר שהוא מרגיש מוצף. שיש יותר מדי דברים, והוא לא יודע מאיפה להתחיל. וואו.
הבנתי שהוא לא סתם "עצלן" או "לא מקשיב". הוא היה זקוק לעזרה, אבל לא ידע איך לבקש אותה. עבדנו יחד על חלוקת המשימה למשימות קטנות יותר, והפלא ופלא, החדר סודר.
זה לימד אותי לקח חשוב: הקשבה אמיתית היא לא רק לשמוע את המילים, אלא להבין את הרגשות מאחוריהן.
טיפים פרקטיים, עם קצת נשמה:
- תקשורת בגובה העיניים: תרתי משמע. תתכופפי, תשבי לידם, תייצרי קשר עין. זה מראה שאת באמת שם, מקשיבה.
- "אני" במקום "אתה": במקום "אתה תמיד עושה...", נסי "אני מרגישה X כשאתה עושה Y". זה פחות מאשים ויותר מזמין להקשבה.
- הציבו גבולות ברורים, אבל עם אמפתיה: "אני מבינה שאתה רוצה להמשיך לשחק, אבל עכשיו הגיע הזמן לאכול. אחרי האוכל תוכל לחזור".
- תנו להם בחירה (כשאפשר): "האם אתה רוצה להתקלח עכשיו או אחרי עוד עשר דקות?". בחירה נותנת להם תחושת שליטה.
- חזקו התנהגות חיובית: תפסו אותם עושים משהו טוב, ותגידו להם. זה הרבה יותר אפקטיבי מלציין רק את הטעויות.
- תהיו מודל לחיקוי: הילדים שלנו לומדים מאיתנו יותר ממה שאנחנו חושבים. אם אנחנו מקשיבים לאחרים, הם ילמדו להקשיב.
רגע של כנות: זה לא תמיד עובד
אני לא אשקר, יש ימים שכל הטיפים האלה פשוט לא עוזרים. יש ימים שכולנו עייפים, רגישים, ופשוט צריכים קצת מרחב. וזה בסדר.
הנקודה היא לא לשאוף לשלמות, אלא לשאוף לתקשורת טובה יותר, להבנה עמוקה יותר, ולקשר חזק יותר עם הילדים שלנו.
קראתי פעם בספר של ברנה בראון על פגיעות ובושה (Daring Greatly), שחיבור אמיתי מתחיל בפגיעות. להודות שאנחנו לא יודעים הכל, שאנחנו טועים, ושגם אנחנו מתמודדים עם קשיים. זה יוצר מרחב בטוח, שבו גם הילדים שלנו יכולים להיות פגיעים וכן, גם להקשיב.
אז בפעם הבאה שאת מרגישה שאת מדברת לקיר, תנסי לעצור לרגע, לנשום, ולהקשיב באמת. אולי תגלי משהו חדש, לא רק על הילדים שלך, אלא גם על עצמך.
עכשיו תורי לשאול – מה עובד בשבילך? אשמח לשמוע בתגובות!
