האמת? פעם חשבתי שאני יודעת. שאם רק אארגן את הכל בטבלאות אקסל צבעוניות, אקרא את כל ספרי העזרה העצמית ואעקוב באדיקות אחרי כל גורו אינסטגרם, אז אצליח "לנהל" את החיים שלי. ניהול כמו ניהול פרויקט, אתם יודעים.
אוי, כמה שטעיתי.
ואז הגיע הספאם. לא הספאם במייל, זה קל לחסום. הספאם של החיים עצמם: מחשבות טורדניות בשלוש לפנות בוקר, דאגות בלתי פוסקות על העתיד, רשימת מטלות אינסופית שרק גורמת לי להרגיש יותר גרוע. הרגשתי מוצפת. כמו תיבת דואר נכנס שהשתלטו עליה בוטים של חרדה.
אז מה עושים? איך מצליחים להשתלט על הספאם הזה, על הכאוס הפנימי הזה, בלי לאבד את השפיות? ובלי להפוך לרובוט יעיל אבל ריק מבפנים?
מה זה בכלל "לנהל" את החיים?
לפני כמה שנים נתקלתי במחקר מעניין על ניהול זמן (מקור: "Getting Things Done" של דיוויד אלן). הוא דיבר על ההבדל בין "לנהל" ל"להיות מנוהל". פתאום הבנתי שאני מנסה לנהל את החיים שלי, כאילו הם פרויקט שאפשר לשלוט בו. אבל החיים, כמו שאומרים, הם מה שקורה כשאתה עסוק בלתכנן תוכניות אחרות.
אז הבנתי שזה לא עניין של שליטה, אלא של ניהול. ניהול הספאם, ניהול הכאוס, ניהול הבלגן.
אבל איך מנהלים כאוס? שאלה טובה. שאלה ששאלתי את עצמי שוב ושוב, תוך כדי התקפי חרדה ספורים.
להכיר את הספאם שלך (ולקבל אותו)
הדבר הראשון שהבנתי הוא שאי אפשר להילחם בספאם. צריך להכיר אותו, להבין מאיפה הוא מגיע, ולקבל אותו כחלק מהחבילה.
זה אומר להבין מה מעורר את החרדות שלך, מה גורם לך להרגיש מוצף, מה גורם לך לדחות משימות. זה אומר להיות כנה עם עצמך. וזה, חברים, ממש לא קל.
(אגב, כשקראתי על חסימת תוכן פוגעני ברשתות חברתיות, הבנתי שזה די דומה. אי אפשר לחסום הכל, צריך להתמקד במה שהכי מזיק לך. מקור: מאמר של טריסטן האריס על השפעת הטכנולוגיה על הקשב שלנו).
האם יש משהו טוב בספאם הזה? תתפלאו, לפעמים כן. לפעמים החרדה היא סימן שאני צריכה לעצור ולחשוב, שהמטרות שלי לא תואמות את הערכים שלי. לפעמים הדחיינות היא סימן שאני צריכה מנוחה, שאני צריכה להטעין מצברים.
כלים לא קונבנציונליים (כי הקונבנציונליים לא עבדו)
אחרי שניסיתי את כל השיטות הקלאסיות – טבלאות, אפליקציות, תוכנות – הבנתי שאני צריכה משהו אחר. משהו יותר אישי, משהו יותר אנושי.
אז התחלתי לעשות דברים מוזרים. התחלתי לדבר עם עצמי בקול רם. התחלתי לכתוב מכתבים לעצמי מהעתיד. התחלתי לרקוד בבית באמצע הלילה.
נשמע משוגע? אולי. אבל זה עבד.
כי הבנתי שמדובר באיזון. איזון בין סדר לכאוס, בין תכנון לספונטניות, בין יעילות לאנושיות.
הסוד הוא לא להיפטר מהספאם, אלא לנהל אותו. לדעת מתי לחסום אותו, מתי להתעלם ממנו, ומתי להקשיב לו.
איך עושים את זה בפועל? הנה כמה רעיונות (חלקם יעבדו בשבילכם, חלקם לא. זה בסדר):
- טקס בוקר מותאם אישית: לא חייבים מדיטציה של שעה. מספיק חמש דקות של נשימה עמוקה, או כוס קפה בשקט.
- "דייט" עם הדאגות: הקדישו זמן מוגדר לדאגות שלכם. כתבו אותן, דברו עליהן, תחקרו אותן. ואז תעזבו אותן.
- תנועה יומיומית: ריקוד, הליכה, יוגה. לא משנה מה, העיקר לזוז. הגוף והנפש מחוברים, זוכרים?
- מדי פעם, תעשו משהו מטופש לחלוטין: צרו קשר עין עם זר ברחוב וחייכו. קפצו בשלולית. שירו בקול רם באוטו. למה? כי למה לא?
- היו אדיבים לעצמכם: זה הכי חשוב. תזכרו שאתם עושים את הכי טוב שאתם יכולים. ותסלחו לעצמכם על הטעויות.
מה למדתי מכל זה?
למדתי שאין פתרונות קסם. למדתי שהחיים הם בלגן, וזה בסדר. למדתי שהכוח הכי גדול שלנו הוא היכולת שלנו להיות אנושיים, גם בתוך הכאוס.
אז בפעם הבאה שאתם מרגישים מוצפים, תזכרו: אתם לא לבד. זה הספאם של החיים. ואפשר לנהל אותו.
עכשיו, שאלה לי אליכם: מה הדבר הכי "משוגע" שעשיתם כדי להרגיש קצת יותר טוב? ספרו לי בתגובות! אני סקרנית לשמוע. אולי נלמד משהו אחת מהשנייה.
