האמת? תמיד קצת זלזלתי במילה "תודה". נשמע לי קצת כמו ברירת מחדל, משהו שאומרים כי "צריך", לא כי באמת מרגישים. כאילו מילה אחת יכולה להכיל את כל ההערכה, ההכרת תודה, את תחושת החיבור הזו שנוצרת כשמישהו עושה בשבילך משהו טוב.
ואז, קרה לי משהו שגרם לי לחשוב אחרת.
(כן, זה הסיפור הקלישאתי הזה על איך טעות או כישלון לימדו אותי משהו חשוב. סלחו לי מראש).
עבדתי על פרויקט גדול, משהו שבאמת השקעתי בו את הנשמה. ימים כלילות, קפה בכמויות מסחריות, ויתור על שינה… בקיצור, אתם מכירים את זה. כשהסתיים הפרויקט, הבוס שלי, בחור די ציניקן באופן כללי, אמר לי "תודה".
סתם, ככה. בלי חיוך, בלי הרחבה, בלי כלום. ואני? רתחתי מבפנים. "זהו?! רק 'תודה'?! אחרי כל מה שעשיתי?!"
אבל אז, עצרו אותי. שאלו אותי: "מה ציפית שיקרה, נעמה? מה רצית לשמוע?"
וזה, חברים, כבר היה משהו אחר.
מה זה בכלל "תודה" בשבילנו?
למה אנחנו מצפים לקבלת תודה? מאיפה בכלל בא הצורך הזה לאישור חיצוני?
פרופ' ברנה בראון, חוקרת הבושה והפגיעות, מדברת על הקשר ההדוק בין הכרת תודה לבין שמחה, בין היכולת להעריך את מה שיש לנו לבין תחושת שייכות. "אנשים שהם בעלי חוסן נפשי", היא אומרת, "מתרגלים הכרת תודה ומטפחים אותה". (בראון, ב', Dare to Lead, 2018).
אבל רגע, מה עושים כש"תודה" מרגישה לנו ריקה, חסרת משמעות?
אני חושבת שהתשובה טמונה בכוונות שלנו, גם כשנותנים וגם כשמקבלים.
הבעיה היא לא במילה, אלא במה שמסתתר מאחוריה.
אני זוכרת שקראתי פעם מחקר (אני מצטערת, אני לא זוכרת את המקור המדויק!) שהראה שאנשים שמתרגלים כתיבת מכתבי תודה חווים שיפור ניכר בתחושת הרווחה הנפשית שלהם. זה לא היה רק עניין של לקבל מחמאות; זה היה עניין של לשים לב לדברים הטובים בחיים.
אבל הנה משהו שאף אחד לא מספר לכם: זה ממש קשה!
לשבת ולנסות לחשוב על כל הדברים שאני צריכה להודות עליהם, כשאני תקועה בפקק, אחרי יום עבודה מטורף, עם כאב ראש טורדני… זה לא קל בכלל.
וזה בסדר.
כי הכרת תודה היא לא תרופת קסם. היא לא פותרת את כל הבעיות שלנו. אבל היא כן יכולה לשנות את הפרספקטיבה. היא יכולה לעזור לנו לראות את הטוב גם במקומות הכי לא צפויים.
זה כל הסיפור.
אז מה עושים עם ה"תודה" הריקה הזו, זו שמגיעה מתוך חובה ולא מתוך רצון?
אני למדתי לשנות את השאלה. במקום לשאול "האם התודה הזו אמיתית?", אני שואלת את עצמי "מה אני יכולה ללמוד מהסיטואציה הזו?". אולי זה שיעור בסבלנות? אולי זה שיעור בצניעות? אולי זה פשוט תזכורת לכך שלא כולם יודעים לבטא את עצמם כמו שאני מצפה?
הכרת תודה היא לא רק רגש - היא בחירה.
לבחור לראות את הטוב, גם כשהוא מוסתר, גם כשהוא קטן, גם כשהוא לא מושלם. לבחור להתמקד במה שיש לנו, ולא במה שחסר. לבחור להגיד תודה, לא כי "צריך", אלא כי באמת, באמת, יש על מה.
אבל רגע, אני לא סיימתי להטריד אתכם בשאלות קיומיות: האם אנחנו מקבלים את התודה של עצמנו? האם אנחנו יודעים להעריך את המאמצים שלנו, גם כשאחרים לא שמים לב?
זו שאלה שמלווה אותי הרבה לאחרונה, ואני מודה, אין לי תשובה חד משמעית. אבל אני חושבת שזה שווה מחשבה.
אז מה עכשיו? מה עושים עם כל התובנות האלה? אני מציעה להתחיל בקטן. בפעם הבאה שמישהו אומר לכם "תודה", נסו להקשיב מעבר למילים. נסו לראות את הכוונה, את המאמץ, את הרצון הטוב. ואם עדיין קשה לכם, תשאלו את עצמכם: מה אני באמת צריכה לשמוע?
ואולי, רק אולי, תגלו שהתשובה נמצאת בתוככם.
אני עדיין לומדת את זה בעצמי. מה איתכם?
