פעם, הייתי מכורה. מכורה קשות. לא לסמים, לא לאלכוהול, אלא לדבר הכי ממכר בעידן שלנו: הטלפון. כל צפצוף, כל רטט, כל נקודה אדומה קטנה גרמו לי לעצור הכל ולבדוק. הודעה? לייק? תגובה? פחדתי לפספס משהו.
אבל אז הבנתי משהו מצמרר: החיים שלי הפכו להיות סדרה של תגובות, ולא פעולות מכוונות. חייתי בהמתנה מתמדת למשהו חיצוני שיגדיר את היום שלי. וזה היה מתיש.
אני זוכרת את הרגע הזה בבירור. ישבתי בבית קפה, אמורה לעבוד על פרויקט חשוב. אבל במקום זה, גללתי באינסטגרם בפעם המי יודע כמה באותו יום. ואז ראיתי תמונה של חברה מטיילת באיטליה. בלי לחשוב פעמיים, סגרתי את הלפטופ והתחלתי לתכנן טיול משלי. מדהים, נכון? לכאורה ספונטני, אבל בפועל – תגובה אימפולסיבית לחיים של מישהו אחר.
אז איך יוצאים מהלופ הזה? איך מפסיקים לרדוף אחרי התראות ומתחילים לרדוף אחרי החלומות שלנו?
ההתראות משתלטות לנו על המוח – והכסף
נתחיל עם העובדות. מחקרים מראים שהתראות גורמות לשחרור דופמין במוח – אותו הורמון שקשור לתחושת תענוג ותגמול. זו הסיבה שאנחנו מרגישים צורך לבדוק את הטלפון כל הזמן. זה ממכר!
אבל זה לא רק ממכר, זה גם יקר. ד"ר גלן אלר מראה בספרו "Overwhelmed: Work, Love, and Play When No One Has the Time" איך אנחנו מבזבזים זמן יקר על פעולות לא פרודוקטיביות שנובעות מגירויים חיצוניים. כל התראה, כל מייל, כל שיחת טלפון קוטעת את הריכוז שלנו ומצריכה מאמץ מנטלי כדי לחזור לפוקוס. והמאמץ הזה, מצטבר.
תחשבו על זה: כמה פעמים קרה לכם שהתחלתם משימה, ואז התקבלה הודעה, בדקתם אותה, ואז מצאתם את עצמכם גוללים בפיד במשך חצי שעה? זה לא סתם "בזבוז זמן", זה פגיעה ישירה ביכולת שלנו להתרכז, להיות יצירתיים ולהשיג את המטרות שלנו.
וזה מוביל לשאלה: האם אנחנו באמת שולטים בחיים שלנו, או שההתראות שולטות בנו?
אז איך יוצאים מזה? (כי "פשוט תפסיקו" זה לא באמת עובד)
אוקיי, אז הבנו שיש בעיה. אבל איך פותרים אותה? אני יודעת, אתם בטח מצפים שאגיד לכם "תכבו את ההתראות ותחזרו לחיות". אבל בואו נהיה כנים, זה לא כל כך פשוט. אנחנו חיים בעולם מחובר, והרבה פעמים ההתראות הן חלק בלתי נפרד מהעבודה, מהמשפחה, מהחיים.
אז מה כן אפשר לעשות? הנה כמה דברים שלמדתי בדרך הקשה:
- הגדרת גבולות ברורים: כן, זה אומר לכבות התראות לא חשובות. אבל זה גם אומר להגדיר זמנים ספציפיים ביום שבהם אתם בודקים את הטלפון. לדוגמה, חצי שעה בבוקר, חצי שעה בצהריים, חצי שעה בערב. ובין לבין – הטלפון בצד.
- שינוי ברירת המחדל: במקום שהטלפון יהיה מקור ההסחת דעת העיקרי, הפכו אותו לכלי עזר. השתמשו באפליקציות שמגבילות את השימוש באפליקציות אחרות. כן, זה קצת אירוני, אבל זה עובד.
- מציאת פעילויות שמנתקות אתכם מהמסך: ספורט, מדיטציה, קריאה, ציור, בישול – כל דבר שעוזר לכם להתחבר לעצמכם ולעולם הסובב אתכם בלי המסך.
עכשיו, אני יודעת מה אתם חושבים: "זה נשמע נהדר בתיאוריה, אבל זה לא יעבוד לי". ואולי אתם צודקים. אבל מה אם כן?
אני מודה, גם אני נכשלתי לא מעט פעמים. היו ימים שבהם חזרתי להרגלים הישנים, וגללתי באינסטגרם בלי הפסקה. אבל עם הזמן, למדתי להיות יותר סלחנית כלפי עצמי. הבנתי שזה תהליך, ולא מטרה. ושהכישלונות הם חלק בלתי נפרד מהלמידה.
פעם שמעתי ציטוט מדהים של אלן ווטס: "The only way to make sense out of change is to plunge into it, move with it, and join the dance."
מה זה אומר? שאנחנו לא יכולים להילחם בשינוי. אנחנו צריכים ללמוד לרקוד איתו. וזה נכון גם לגבי ההתראות. במקום לנסות להיפטר מהן לחלוטין, אנחנו צריכים ללמוד איך לנהל אותן בצורה מודעת.
לחזור לשאול "מה אני רוצה?"
אבל בסופו של דבר, המאבק בהתראות הוא רק חלק קטן מהתמונה הגדולה. המטרה האמיתית היא להחזיר לעצמנו את השליטה על החיים שלנו. להפסיק להיות מונעים על ידי גירויים חיצוניים, ולהתחיל להיות מונעים על ידי הרצונות הפנימיים שלנו.
וזה דורש מאיתנו לעצור רגע ולשאול את עצמנו: מה אנחנו באמת רוצים? מה חשוב לנו? מה גורם לנו אושר?
התשובות לשאלות האלה לא נמצאות בטלפון. הן נמצאות בתוכנו. הן מחכות שנמצא את הזמן והשקט להקשיב להן.
אז בפעם הבאה שאתם מקבלים התראה, עצרו רגע. שאלו את עצמכם: האם זה באמת חשוב? האם זה באמת יקדם אותי למטרה שלי? או שזה סתם עוד הסחת דעת שגורמת לי לבזבז את הזמן היקר שלי?
אני עדיין עובדת על זה. זה לא קל, ואני בטח אמשיך להיכשל מדי פעם. אבל אני יודעת שזה שווה את זה. כי בסופו של דבר, החיים שלנו הם לא סדרה של התראות. הם סדרה של בחירות. ואני רוצה לבחור לחיות בכוונה.
אני תוהה, מה הדבר האחד שאתן יכולות לעשות כבר היום כדי לקחת צעד קטן קדימה לעבר חיים מכוונים יותר? שתפו אותי!
