האמת היא, שהרבה זמן שנאתי את המילה "פרודוקטיביות". היא תמיד הזכירה לי מכונה משומנת היטב, או עובד היי-טק שמספיק פי 10 מכולם. ואני? אני פשוט רציתי לכתוב, ליצור, לחיות... בלי להרגיש שאני חייבת לעשות עוד ועוד ועוד.
פעם האמנתי שאם אדחוף את עצמי מספיק חזק, אצליח להספיק הכל. טעיתי. גיליתי שהדבר היחיד שהצלחתי להספיק זה לשרוף את עצמי.
אז איך בכל זאת אפשר להיות פרודוקטיביים, בלי להרגיש כמו רובוטים? איך אפשר להספיק את מה שחשוב, בלי להקריב את השפיות? זאת השאלה שמעסיקה אותי כבר כמה שנים, והיום אני רוצה לשתף אתכם בתובנות שאספתי בדרך. לא תקבלו כאן פתרונות קסם, אבל כן תקבלו כיוון מחשבה אחר.
התחילו ב"למה" ולא ב"איך"
כולנו מכירים את מדריכי ה"איך להיות פרודוקטיביים" – טכניקות פומודורו, מטריצת אייזנהאואר, GTD… הם חשובים, אין ספק. אבל לפני שאנחנו מתחילים לתקתק משימות, חשוב לעצור רגע ולשאול את עצמנו: למה בכלל אני עושה את זה?
פרופ' סיימון סינק, בספרו "התחל עם למה", מסביר שהאנשים והארגונים המצליחים ביותר בעולם מתחילים תמיד בשאלה "למה". למה אני קם בבוקר? למה אני עושה את העבודה הזאת? למה זה חשוב לי? כשה"למה" ברור, ה"איך" הופך להיות הרבה יותר פשוט.
ואם ה"למה" שלכם הוא רק "כדי להספיק יותר", אני מזמינה אתכם לחפור קצת יותר עמוק. מה יקרה אם תספיקו יותר? מה זה יאפשר לכם? אולי תגלו שאתם בעצם רוצים יותר זמן עם המשפחה, יותר חופש יצירתי, יותר סיפוק בעבודה. ואז, הגישה לפרודוקטיביות משתנה מקצה לקצה.
תזכורת קטנה: פרודוקטיביות היא לא מטרה, אלא אמצעי.
הכירו את האויב: פרפקציוניזם
אחת הסיבות העיקריות שאנחנו נשחקים היא פרפקציוניזם. אנחנו רוצים שהכל יהיה מושלם, ואז אנחנו מבזבזים שעות על פרטים קטנים שבסופו של דבר לא משנים באמת.
מריאן ויליאמסון אמרה פעם: "הפחד העמוק ביותר שלנו הוא לא שאנחנו לא מספיק טובים. הפחד העמוק ביותר שלנו הוא שאנחנו חזקים מעל לכל מידה." הפרפקציוניזם הוא הדרך שלנו להימנע מלהתמודד עם הפחד הזה. הוא נותן לנו תירוץ לדחות דברים, לעכב אותם, לשפר אותם עוד קצת – רק כדי לא להעמיד את עצמנו למבחן האמיתי.
אני יודעת את זה מניסיון אישי. כתבתי פוסטים לבלוג במשך שבועות, שיניתי כל פסיק, כל מילה – רק כדי שבסופו של דבר לא אעלה אותם לאוויר. פחדתי מחוסר שלמות, מחוסר הצלחה. אבל אז הבנתי שמשהו כאן לא הגיוני. אני מבזבזת אנרגיה עצומה כדי להימנע מכישלון, במקום להשקיע אותה ביצירה אמיתית.
אז מה עושים? מתחילים בקטן. בוחרים משימה אחת, ומחליטים לעשות אותה "מספיק טוב". לא מושלם, לא מבריק – פשוט "מספיק טוב". ואז משחררים. זה מפחיד, אני יודעת. אבל זה גם משחרר.
תזכורת קטנה: "מספיק טוב" הוא בדרך כלל יותר טוב ממה שאנחנו חושבים.
להקשיב לגוף (ולנשמה)
אנחנו חיים בעולם שמעודד אותנו להיות "תמיד און", תמיד זמינים, תמיד בתנועה. אבל הגוף והנשמה שלנו לא בנויים לזה. הם צריכים מנוחה, הם צריכים שקט, הם צריכים זמן לעצמם.
אחת התובנות הכי חשובות שלי בנושא הזה הגיעה דווקא מעולם הספורט. ספורטאים מקצועיים יודעים שחלק בלתי נפרד מהאימון הוא מנוחה. השרירים לא גדלים בזמן האימון, אלא בזמן המנוחה. ואם לא נותנים לגוף מספיק זמן להתאושש, הוא פשוט קורס.
אז למה אנחנו מצפים מעצמנו להיות מסוגלים לעבוד בלי הפסקה? למה אנחנו מתביישים לקחת יום חופש, לצאת לטיול בטבע, או פשוט לשבת בשקט עם כוס תה?
אני יודעת, זה לא קל. החברה מצפה מאיתנו להיות "פרודוקטיביים". אבל אם אנחנו רוצים לשמור על השפיות שלנו, אנחנו חייבים ללמוד להקשיב לגוף ולנשמה שלנו. אנחנו חייבים ללמוד להגיד "לא" לדברים שלא חשובים, ו"כן" לדברים שמשמחים אותנו.
תזכורת קטנה: מנוחה היא לא בזבוז זמן, היא השקעה.
זה לא סוף פסוק... זה רק התחלה.
אני עדיין לומדת, עדיין טועה, עדיין מחפשת את הדרך שלי לפרודוקטיביות שלא הורגת את הנשמה. אבל אני יודעת שאני לא לבד. אני יודעת שיש עוד הרבה אנשים שמרגישים כמוני, שמחפשים את האיזון הנכון בין עבודה לחיים.
אז אני מזמינה אתכם להצטרף אלי למסע הזה. בואו נשתף תובנות, בואו נתמוך אחד בשני, בואו נמצא ביחד את הדרך שלנו לעבוד פחות וליהנות יותר.
אני באמת רוצה לדעת – מה הדבר הכי חשוב שלמדתם על פרודוקטיביות עד היום? שתפו אותי בתגובות!
