היי, נעמה כאן. זוכרות את הפעמים האלה שאתן מרגישות שהחיים פשוט... כבדים מדי? אני כן. לפני כמה שנים, מצאתי את עצמי טובעת בתוך ים של חפצים, התחייבויות, וציפיות. הכל היה "חייב עכשיו," "אסור לפספס," "הכי חשוב." ואני? אני פשוט רציתי לנשום.
ניסיתי הכל – ניקוי מדפים אינטנסיבי, קריאת בלוגים על מינימליזם, אפילו צפיתי בסדרה שלמה על "סדר ביתי". אבל משהו לא הסתדר. זה הרגיש כמו עוד מטלה, עוד משהו להוסיף לרשימה האינסופית. ואז, פתאום, זה הכה בי.
מה אם במקום להתמקד במה שאני צריכה להיפטר ממנו, אתמקד במה שבאמת חשוב לי?
(הבטחה רגשית: אתן תרגישו הקלה, חופש, וחיבור לעצמכן. הבטחה פרקטית: תלמדו איך לשחרר עומס מבלי להרגיש אשמות או מרומות.)
הפרדוקס של הפחות: יותר ממה שחשבתן
נתחיל מההתחלה. ג'ושוע בקר, מחבר הספר "The More of Less," טוען שמינימליזם הוא לא רק להיפטר מחפצים, אלא "לחיות חיים משמעותיים יותר עם פחות הסחות דעת". שמעתי את זה כבר, נכון? אבל בפועל, זה היה אחרת.
המאבק שלי לא היה עם כמה חולצות יש לי בארון (טוב, אולי קצת), אלא עם הפחד להגיד "לא". "לא" להזמנות לאירועים שלא באמת רציתי ללכת אליהם, "לא" לפרויקטים שהכניסו כסף אבל ריקנו אותי מבפנים, "לא" לציפיות של אחרים שהיו רחוקות מהאני האמיתי שלי.
כאן נכנס לתמונה מחקר מעניין שקראתי ב-Psychology Today על "עייפות החלטות". מסתבר שככל שאנחנו מקבלים יותר החלטות במהלך היום, כך קשה לנו יותר לקבל החלטות טובות. במילים אחרות, כשהבית שלנו עמוס בגירויים והיומן שלנו גדוש במשימות, המוח שלנו פשוט קורס.
אני חייבת להודות, ההבנה הזו הייתה נקודת מפנה עבורי.
במקום לספור גרביים ולתייק מסמכים, התחלתי לשאול את עצמי: מה אני רוצה להכניס לחיים שלי, ולא רק מה אני רוצה להוציא?
הניסוי האישי שלי: שבועיים של "פחות – אבל ממה שחשוב לי"
החלטתי לערוך ניסוי קטן. במשך שבועיים, ניסיתי לצמצם רק את מה שבאמת מעיק עליי, גם אם זה אומר לשמור על החולצה האהובה שלי שהיא קצת קרועה.
הנה מה שעשיתי:
- דחיתי כל הצעה/התחייבות אוטומטית. במקום להגיד "בטח!" לכל דבר, אמרתי "אני אחזור אלייך" ונתתי לעצמי 24 שעות לחשוב על זה באמת.
- צמצמתי את זמן המסכים. בעיקר רשתות חברתיות, אבל גם חדשות שליליות.
- הקצאתי זמן לדברים שבאמת ממלאים אותי. קריאה, הליכה בטבע, שיחות עם חברים.
האמת? זה היה קשה בהתחלה. הרגשתי שאני מפספסת דברים, שאני לא מספיק "יעילה". אבל אז, משהו התחיל לקרות.
פתאום היה לי יותר זמן. יותר אנרגיה. יותר שמחה. גיליתי מחדש את האהבה שלי לציור, ששכחתי ממנה לגמרי. התחלתי לישון טוב יותר. הצלחתי להיות יותר נוכחת ברגעים הקטנים עם המשפחה שלי.
אגב, במהלך הניסוי גיליתי שהדבר שהכי מעיק עליי זה דווקא הניסיון להיות מושלמת. פרדוקס, לא?
הסוד הקטן: הקשבה לקול הפנימי שלי (ולא למה שאחרים מצפים)
התובנה הכי גדולה שלי מהמסע הזה הייתה שאנחנו צריכות להפסיק להקשיב לקולות החיצוניים ולהתחיל להקשיב לקול הפנימי שלנו. מה אנחנו באמת רוצות? מה אנחנו באמת צריכות?
ברנה בראון, חוקרת הבושה והפגיעות, אומרת ש"אותנטיות היא אוסף של בחירות שעלינו לעשות כל יום. זו הבחירה להופיע ולהיות אמיתיים." זה אומר להיות כנה עם עצמנו לגבי מה שממלא אותנו ומה שמרוקן אותנו.
אבל מה קורה כשזה לא מסתדר? מה קורה כשצריך לעשות דברים שלא אוהבים, כמו לשלם חשבונות או ללכת לעבודה?
הפתרון, לדעתי, הוא לא להימנע לגמרי מדברים שאנחנו לא אוהבים (לצערי, זה לא תמיד אפשרי), אלא למצוא דרכים להפוך אותם ליותר נסבלים. אולי אפשר להאזין לפודקאסט מעניין בזמן הנסיעה לעבודה, או לתת לעצמנו פרס קטן אחרי שמסיימים משימה משעממת.
אבל יותר מזה, זה אומר להבין שגם לדברים שאנחנו לא אוהבים יש ערך. הם מאפשרים לנו לעשות דברים שאנחנו כן אוהבים. הם חלק מהחיים, וזה בסדר.
סיום פתוח (כי המסע אף פעם לא באמת נגמר)
המסע שלי לחיים טובים יותר עם פחות עדיין בעיצומו. אני עדיין עושה טעויות, עדיין מתמודדת עם פחדים, עדיין מנסה להבין מה באמת חשוב לי.
אבל הדבר הכי חשוב שלמדתי זה שהחיים הם לא תחרות. אין פה "דרך נכונה" או "דרך לא נכונה" לחיות אותם. יש רק את הדרך שלנו.
אז מה אתן חושבות? איך אתן מצליחות להפחית את העומס בחיים שלכן? אשמח לשמוע את המחשבות שלכן בתגובות!
