אני זוכרת את הרגע הזה בבירור. עמדתי מול הארון שלי, מפוצץ בבגדים ש"אולי אני אלבש מתישהו", והרגשתי... מחנק. לא רק פיזי, מחנק אמיתי בנשמה. הייתי בטוחה שאם רק אקנה עוד חולצה, עוד זוג נעליים, עוד משהו, אז אהיה מאושרת יותר. אבל האמת? זה רק הוסיף לרעש הפנימי.
הבטחתי לעצמי אז שני דברים: להבין למה אני מרגישה ככה, ואיך יוצאים מזה. וזה לא היה קל.
הרבה פעמים אנחנו שומעים את המושג "מינימליזם" בהקשר של ארגון הבית, אבל לדעתי הוא הרבה יותר מזה. הוא דרך הסתכלות על החיים. לא מדובר רק בלזרוק דברים, אלא בבחירה מודעת במה אנחנו מכניסים לחיים שלנו – פיזית, רגשית ומנטלית.
אבל רגע, לפני שאתם חושבים שאני הולכת להטיף על איך צריך לחיות עם 100 חפצים, תרשו לי להודות: אני רחוקה מזה מאוד. ואני גם לא בטוחה שזה מתאים לכולם. מה שכן, המסע שלי לחיות עם פחות לימד אותי דברים מדהימים על עצמי, על הערכים שלי, ועל מה באמת חשוב לי.
השאלה האמיתית היא לא "כמה יש לך?", אלא "מה זה נותן לך?". (תובנה קטנה אבל משמעותית, נכון?).
מה הקשר בין חנויות נוצצות לתחושת חוסר?
התחלתי לחקור. קראתי ספרים, מאמרים, בלוגים... גיליתי עולם שלם של אנשים שמחפשים דרך אחרת. אחד המקורות שהשפיעו עליי במיוחד היה המחקר של טים קסר (Tim Kasser) על הקשר בין חומרנות לאושר. הוא הראה שאנשים שמעריכים רכוש חומרי יותר, נוטים להיות פחות מאושרים, יותר חרדים ויותר מדוכאים.
זה הכה בי כמו ברק. זה לא רק שאני קונה דברים כדי להיות מאושרת, זה שאני חושבת שאני צריכה לקנות דברים כדי להיות מאושרת! זו כבר בעיה אחרת לגמרי.
אבל אז עלתה השאלה – איך יוצאים מזה? הרי אנחנו חיים בעולם שמעודד צריכה, שמפציץ אותנו בפרסומות ובדימויים של "מה אנחנו צריכים". האם אפשר בכלל לחיות אחרת?
כאן נכנס לתמונה מקור מפתיע: הפילוסופיה הסטואית. כן, כן, אותה פילוסופיה עתיקה שלימדו אותנו בתיכון ורובנו שכחנו. אבל האמת היא, שהעקרונות הסטואיים יכולים להיות רלוונטיים מתמיד בעידן השפע הזה.
הסטואים האמינו שאושר אמיתי נמצא בשליטה פנימית, ולא בתנאים חיצוניים. הם לימדו אותנו להבחין בין מה שאנחנו יכולים לשלוט בו (המחשבות והפעולות שלנו) לבין מה שלא (מה שאחרים חושבים, מזג האוויר, המצב הכלכלי).
לדוגמה, במקום להתעצבן על פקק תנועה (משהו שאני לא יכולה לשלוט בו), אני יכולה לבחור איך להגיב אליו. אני יכולה להאזין לפודקאסט, להתקשר לחברה, או פשוט לנשום עמוק ולהזכיר לעצמי שזה לא סוף העולם.
ניסוי וטעייה: מה עבד לי ומה לא
התחלתי לנסות דברים. ניקיתי את הארון (ושוב), הפסקתי לעקוב אחרי חשבונות אינסטגרם שגרמו לי להרגיש רע עם עצמי, והתחלתי להקדיש יותר זמן לדברים שבאמת משמחים אותי – לכתוב, לטייל בטבע, להיות עם חברים.
היו גם כישלונות. היו פעמים שנכנעתי לדחף וקניתי משהו שלא הייתי צריכה. היו פעמים שהרגשתי שאני מפספסת משהו. אבל עם הזמן, התחלתי לפתח מודעות עצמית טובה יותר. התחלתי להבין מה באמת מניע אותי, ומה רק מנסה למלא חור ריק.
הבנתי למשל, ששופינג הוא לא תחליף לשיחה טובה עם חברה. ושארוחה טובה במסעדה לא יכולה לפצות על תחושת בדידות.
זו לא תחרות, זה מסע אישי.
אבל הנה משהו שאולי יפתיע אתכם: גיליתי שלא צריך לוותר על הכל. אני עדיין אוהבת בגדים יפים, ועדיין נהנית לצאת למסעדות. ההבדל הוא שאני עושה את זה ממקום אחר, ממקום של בחירה מודעת, ולא ממקום של צורך.
אני גם הרבה יותר סלחנית כלפי עצמי. אם קניתי משהו שאני לא צריכה, אני לא מקצינה את זה ל"אני כישלון". אני פשוט מנסה להבין למה זה קרה, ומה אני יכולה לעשות אחרת בפעם הבאה.
החיים האמיתיים: איך כל זה משפיע על האושר שלי
אז מה השתנה? קודם כל, אני מרגישה הרבה יותר חופשייה. חופשייה מהצורך לרצות אחרים, חופשייה מהצורך לרכוש עוד דברים, חופשייה מהצורך להשוות את עצמי לאחרים.
אני גם הרבה יותר מודעת למה באמת חשוב לי. אני יודעת שאושר אמיתי לא נמצא בארון בגדים מפוצץ, אלא בקשרים עם אנשים שאני אוהבת, בפעילויות שנותנות לי משמעות, ובתחושה שאני חיה חיים אותנטיים.
וזה, בסופו של דבר, מה שמינימליזם באמת מציע – הזדמנות להתחבר מחדש לעצמנו, לערכים שלנו, ולמה שבאמת משנה לנו.
אני עדיין בתהליך, ועדיין לומדת דברים חדשים כל הזמן. אבל אני יכולה להגיד בביטחון שזו אחת ההחלטות הטובות ביותר שעשיתי בחיים שלי.
אז מה אתם אומרים? מוכנים לנסות?
אני תוהה, האם אתם מרגישים לפעמים את הצורך הזה לפשט את החיים? שתפו אותי בתגובות!
