האמת? תמיד פחדתי ממרתון. לא הריצה עצמה, אלא הרעיון של לתכנן הכל, להקריב כל כך הרבה, ואז… לפשל. אתם יודעים, כמו בחיים. זה תמיד הרגיש לי כמו מטאפורה מושלמת: ריצה מטורפת אל עבר קו סיום מדומה, שבדרך כלל מתרחק ככל שמתקרבים אליו.
פעם הייתי בטוחה שאני יודעת בדיוק מה אני רוצה. עבודה נחשקת, דירה משלי, זוגיות "מושלמת". אבל אז הגעתי לגיל 28, הסתכלתי סביבי, וראיתי בעיקר בלבול. אתם מכירים את זה, נכון? כאילו מישהו החליף את המפה שהייתה לי בראש במפה של מישהו אחר, והיא לא מתאימה לי בכלל.
אז הבנתי משהו: מרתון החיים הוא לא ספרינט, וגם לא ריצה למרחקים ארוכים. הוא יותר כמו… ניווט שטח. צריך גמישות, צריך לדעת להקשיב לגוף, ובעיקר – צריך להבין שלא תמיד תדע לאן אתה הולך.
ההבטחה שלי אליכם: לא אגיד לכם איך "לנצח" את החיים. אני לא מאמינה בזה. אבל כן אשתף אתכם במה שלמדתי על איך לרוץ את המרתון הזה בקצב שלכם, בלי לקרוס, ועם קצת יותר שמחה בדרך.
למה אנחנו בכלל מתחילים לרוץ?
לפני כמה שנים קראתי מחקר מעניין על מוטיבציה. החוקרים גילו שאנחנו הרבה יותר מושפעים מהסביבה שלנו ממה שאנחנו חושבים. כלומר, הרבה פעמים אנחנו רצים אחרי דברים כי "כולם עושים את זה", או כי אנחנו מפחדים לפספס (FOMO).
אבל רגע, זה באמת מה שאנחנו רוצים?
אני זוכרת תקופה שבה הייתי אובססיבית לגבי קידום בעבודה. עבדתי שעות מטורפות, ויתרתי על דברים שחשובים לי, והכל בשביל… מה בעצם? בשביל תואר יותר יפה? משכורת קצת יותר גבוהה?
אז הבנתי שרצתי במסלול של מישהו אחר. לא שלי.
תובנה חשובה: עצרו רגע, ושאלו את עצמכם – בשביל מה אתם רצים? האם זה באמת חשוב לכם?
הקשיבו לגוף (ולנפש!)
כולם מדברים על חשיבות הכושר הגופני, אבל מה עם הכושר הנפשי? כשאנחנו עייפים, מתוסכלים או לחוצים, אנחנו נוטים לקבל החלטות גרועות, להגיב בצורה לא טובה, ובעיקר – לשכוח את עצמנו.
אני יודעת, קל להגיד. אבל איך עושים את זה בפועל?
אני מצאתי כמה דברים שעוזרים לי: מדיטציה קצרה בבוקר, יומן הוקרה בערב, ובעיקר – הקשבה לגוף. אם אני מרגישה שאני על סף קריסה, אני פשוט עוצרת. לוקחת יום חופש, יוצאת לטבע, או פשוט מתכרבלת עם ספר טוב.
נקודה למחשבה: הגוף שלנו הוא המדריך הכי טוב שלנו. אם הוא צועק, כדאי להקשיב.
ללמוד מכישלונות (ולחגוג הצלחות קטנות)
אני לא אשקר, נפלתי לא מעט פעמים בדרך. פיטרתי מעבודה שלא אהבתי, נפרדתי מבן זוג שהיה "טוב על הנייר", עשיתי טעויות עסקיות שעלו לי הרבה כסף.
אבל למדתי משהו חשוב: כישלונות הם חלק מהמסע. הם לא סימן שאנחנו לא מספיק טובים, אלא הזדמנות ללמוד ולצמוח.
הפסיכולוגית קרול דואק, בספרה "מיינדסט", מדברת על החשיבות של גישה צומחת (Growth Mindset). כלומר, האמונה שהיכולות שלנו לא מקובעות, ואנחנו יכולים להשתפר ולהתפתח כל הזמן.
הטריק: במקום להלקות את עצמכם על טעויות, נסו לראות אותן כשיעורים חשובים. וחגגו כל הצלחה קטנה, אפילו אם היא נראית לא משמעותית. ניצחתם פגישה קשה? סיימתם פרויקט מורכב? כל הכבוד! תפרגנו לעצמכם.
מתי לעצור ולשאול: לאן אני רץ לעזאזל?
זה אולי החלק הכי קשה: להבין מתי אנחנו צריכים לעצור, לנשום עמוק, ולשאול את עצמנו – האם אנחנו עדיין רצים במסלול הנכון?
אני זוכרת תקופה שבה הייתי אובססיבית לגבי קריירה. עבדתי שעות מטורפות, ויתרתי על דברים שחשובים לי, והכל בשביל… מה בעצם?
אז הבנתי שאני רצה במסלול של מישהו אחר. לא שלי.
הפרופסורית ברינה בראון, בספרה "Dare to Lead", מדברת על החשיבות של אותנטיות. כלומר, להיות נאמנים לעצמנו, לערכים שלנו, ולמי שאנחנו באמת.
אז מה עושים? מפנים זמן למחשבה. מדיטציה, כתיבה, שיחה עם חבר טוב – כל דבר שעוזר לכם להתחבר לעצמכם. שואלים שאלות קשות, ומקשיבים לתשובות.
לסיכום (לא באמת סיכום, יותר כמו… נקודת עצירה למחשבה)
אני לא יודעת מה יהיה מחר. אני לא יודעת לאן החיים ייקחו אותי. אבל אני יודעת שאני רוצה לרוץ את המרתון הזה עם ראש מורם, עם לב פתוח, ועם קצת יותר חמלה לעצמי ולאחרים.
ואתם? איך אתם רוצים לרוץ את המרתון שלכם? שתפו אותי בתגובות! מעניין אותי לשמוע את המחשבות שלכם.
