היי, נעמה כאן. בואו נדבר על משהו שכולנו מכירות מקרוב – המאבק הסיזיפי לגרום לילדים להקשיב, ורצוי בפעם הראשונה. כן, כן, אני יודעת, נשמע כמו פנטזיה רחוקה, נכון? גם אני חשבתי ככה פעם.
הפער הזה בין מה שאנחנו רוצות שיקרה, לבין מה שקורה בפועל… וואו, זה יכול להיות מתסכל. תזכירו לי לפתוח קבוצת תמיכה.
אבל ברצינות, אחרי שנים של ניסוי וטעייה (הרבה טעייה, האמת), הבנתי משהו חשוב. זה לא תמיד קשור לילדים, אלא יותר לאיך שאנחנו מתקשרות איתם.
בואו נצא מנקודת הנחה שהילדים שלנו לא קמים בבוקר וחושבים "איך אני יכול היום לעצבן את אמא/אבא?". ספוילר: הם לא. הם פשוט ילדים, עם עולם משלהם, צרכים משלהם, ודרך משלהם להבין את העולם.
אז איך בכל זאת מצליחים לגשר על הפער הזה? איך גורמים להם להקשיב, בלי שנרגיש כמו תקליט שבור?
הסוד הקטן והמפתיע טמון דווקא בנו.
אבל לפני שנצלול פנימה, עצרו רגע ושאלו את עצמכן: מה הדבר הכי מתסכל שקורה כשאתן מבקשות משהו מהילדים שלכן? האם זה החוסר תגובה? הוויכוחים האינסופיים? או אולי תחושת חוסר האונים הזו שמציפה אתכן כשאתן מרגישות שלא שומעים אתכן?
אני זוכרת תקופה שהייתי משוכנעת שהבת שלי פשוט בוחרת להתעלם ממני. הייתי חוזרת על אותה בקשה שוב ושוב, והיא? כלום. ואז, יום אחד, קראתי מחקר (כן, אני חנונית, מה לעשות) על תקשורת בין-אישית שמשהו שם נפל לי כמו אסימון. המחקר, אגב, היה בכלל על תקשורת בין בני זוג, אבל התובנות היו אוניברסליות.
הנה התובנה המפתיעה: תקשורת טובה מתחילה בהקשבה. כן, כן, אני יודעת, נשמע קצת קלישאתי, אבל תנו לי להסביר.
הקשבה אמיתית, הכוונה, לא הקשבה פסיבית.
אני לא מדברת על לחכות בסבלנות שהילד יסיים לדבר כדי שאנחנו נוכל סוף סוף להגיד את מה שיש לנו להגיד. אני מדברת על ניסיון אמיתי להבין מה עובר עליו, מה הוא מרגיש, מה הוא צריך.
אז איך זה מתקשר לעובדה שהם לא מקשיבים לנו?
תחשבו על זה: אם אנחנו לא מקשיבות להם, למה שהם יקשיבו לנו?
אוקיי, אני יודעת מה אתן חושבות עכשיו. "נעמה, אין לי זמן להקשיב לכל הצרות שלהם כל היום! יש לי דברים יותר חשובים לעשות!". אני לגמרי מבינה. גם לי יש רשימת מטלות אינסופית. אבל זה לא חייב להיות משהו ארוך ומייגע. לפעמים, מספיק מבט אחד, שאלה אחת, מילה אחת כדי להראות להם שאנחנו שם בשבילם.
למשל, במקום להגיד "תסדר את החדר שלך עכשיו!", אפשר להגיד "אני רואה שקשה לך להתחיל לסדר את החדר. מה הכי מפריע לך?".
שינוי קטן בניסוח, שינוי ענק בתגובה.
במקום הוראה, אנחנו נותנות להם תחושה שאנחנו רואות אותם, שאנחנו מבינות אותם. וברגע שהם מרגישים מובנים, הם הרבה יותר פתוחים להקשיב לנו.
עוד משהו חשוב שלמדתי בדרך הקשה (מאוד קשה, האמת): ילדים קולטים חוסר עקביות כמו מכ"ם. אם פעם אחת אנחנו מוותרות להם, ופעם אחרת אנחנו עומדות על שלנו, הם מתבלבלים, וזה מוביל לתסכול וויכוחים.
אז מה עושים? קודם כל, מחליטים מה חשוב לנו באמת. לא הכל חייב להיות מלחמה. תבחרו את הקרבות שלכן בחוכמה. דבר שני, קובעים חוקים ברורים ופשוטים, ומקפידים עליהם.
עקביות היא שם המשחק.
אבל הכי חשוב, לזכור שמדובר בתהליך. לא הכל ישתנה בן לילה. יהיו ימים טובים יותר וימים טובים פחות. יהיו רגעים שתרצו פשוט לברוח לאי בודד. אבל אם תתמידו, תראו שינוי.
אני יודעת כי ראיתי אותו בעצמי. לקח זמן, היו עליות ומורדות, אבל בסופו של דבר, הצלחתי ליצור תקשורת טובה יותר עם הבת שלי. תקשורת שמבוססת על הקשבה, כבוד הדדי, והבנה.
וזה, בעיניי, שווה הכל.
אבל רגע לפני שאנחנו מסיימות, יש לי שאלה בשבילכן: מה הדבר הכי חשוב שאתן רוצות שהילדים שלכן ילמדו מהתקשורת איתכן? האם זה כבוד הדדי? הקשבה? או אולי היכולת לבטא את עצמם בצורה ברורה ויעילה?
תחשבו על זה. התשובה לשאלה הזו יכולה לשנות הכל.
ואם יש לכן עוד טיפים או תובנות, אני ממש אשמח לשמוע! שתפו אותי בתגובות. יחד ניצור קהילה של אמהות שמקשיבות, שמבינות, ושגורמות לילדים שלהן להקשיב בפעם הראשונה (או לפחות, מנסות 😉).
מקורות:
- "Nonviolent Communication: A Language of Life" by Marshall B. Rosenberg: ספר קלאסי על תקשורת מקרבת.
- "Parenting from the Inside Out: How a Parent's Self-Understanding Affects Children" by Daniel J. Siegel and Mary Hartzell: ספר מעמיק על הקשר בין התודעה של ההורה להתנהגות הילד.
