האמת? תמיד שנאתי תזכורות. הייתי קובעת ביומן, מסמנת באפליקציה, מצמידה פתקים – וכלום. שוכחת. פשוט ככה. ואז הייתי מתעצבנת על עצמי. "איך שכחת את זה, נעמה?!"
זה לא היה חוסר אחריות, זה היה משהו אחר. זה היה ניתוק. ניתוק בין התזכורת למה שבאמת חשוב לי.
התפנית קרתה כשקראתי מחקר על הקשר בין רגשות לזיכרון (כן, אני חולת מחקרים, אבל מבטיחה להפוך את זה לאישי). המחקר טען שהזיכרונות החזקים ביותר שלנו הם אלה שמקושרים לאירועים רגשיים משמעותיים. בום.
רגע, אז אולי התזכורות שלי היו משעממות מדי? טכניות מדי? חסרות נשמה?
אולי אני צריכה להזכיר לעצמי למה אני עושה את זה, ולא מה אני צריכה לעשות?
התזכורת היא לא המטרה, היא רק אמצעי. (רגע של תובנה, אני יודעת).
אז התחלתי לנסות. במקום "לקנות חלב", כתבתי "לקנות חלב לאורי כדי שיהיה לו כוח לרקוד כמו שהוא אוהב". במקום "לשלם חשבונות", כתבתי "לשלם חשבונות כדי שיהיה לנו מקום חמים ובטוח לחזור אליו".
זה נשמע קיטשי? אולי. אבל זה עבד. פתאום התזכורות הפסיקו להיות רעש רקע מעצבן והפכו להזמנה לעשות משהו משמעותי.
ועכשיו, לחלק המפתיע. גיליתי שזה עובד גם עם משימות שפחות "נעימות". איך גורמים לתזכורת על תשלום ביטוח להישאר בתודעה? צריך למצוא את הערך החיובי גם שם. לדוגמה: "לשלם ביטוח כדי להגן על המשפחה שלי, האנשים הכי חשובים לי בעולם". או אפילו "לשלם ביטוח, כדי שיהיה לי שקט נפשי".
קצת מוזר לדבר על ביטוח בתור משהו רגשי, אני יודעת. אבל עצם העובדה שאני חושבת על זה ככה, הופכת את המשימה הזו למשהו שאני רוצה לעשות, ולא רק צריכה.
ואז שאלתי את עצמי: אוקיי, זה עובד עם מטלות יומיומיות, אבל מה עם דברים יותר גדולים? מה עם החלומות שלי? איך אני גורמת לתזכורת על כתיבת הספר שלי לא להישאר רק סתם עוד משימה ברשימה?
פה נכנס לתמונה עקרון נוסף, שלמדתי מסופרת שאני מעריצה (ברנה בראון, ממליצה בחום): הפגיעות היא כוח.
הבנתי שאני צריכה להזכיר לעצמי לא רק את החלום, אלא גם את הפחדים שמלווים אותו. במקום "לכתוב פרק בספר", התחלתי לכתוב "לכתוב פרק בספר, גם אם הוא יהיה גרוע. זה בסדר". או "לכתוב פרק בספר, גם אם אף אחד לא יקרא אותו. העיקר שאני עושה את זה בשבילי".
כן, זה קצת מביך לחשוף את הפחדים האלה, אבל זה בדיוק מה שהופך את התזכורת הזו לאמיתית. זה מה שגורם לי להרגיש מחוברת למטרה שלי, גם כשהיא נראית רחוקה ולא בטוחה.
עכשיו, לפני שאתם חושבים שהפכתי לגורו תזכורות מוארת, אני חייבת להודות: זה לא תמיד עובד. יש ימים שאני עדיין שוכחת, יש ימים שאני עדיין מתעצבנת על עצמי. אבל היום, כשאני שוכחת, אני מנסה להיות יותר סלחנית כלפי עצמי. אני מזכירה לעצמי שזה בסדר להיות לא מושלמת, שהחיים הם לא רשימת משימות אינסופית, ושגם בתוך הכאוס הזה יש מקום לקצת נשמה.
אני גם מזכירה לעצמי את מה שלימדה אותי הפסיכולוגית ד"ר ג'ודית בק (Cognitive Behavior Therapy: Basics and Beyond): "השינוי לא קורה בן לילה. הוא תהליך". אז אני ממשיכה לנסות, ממשיכה ללמוד, וממשיכה להזכיר לעצמי את מה שבאמת חשוב.
אז מה הנקודה פה? אולי שהתזכורות הכי טובות הן לא אלה שמזכירות לנו מה אנחנו צריכים לעשות, אלא אלה שמזכירות לנו מי אנחנו רוצים להיות. ואולי, אולי, זה כל הסיפור.
בסופו של דבר, אני תוהה, מה התזכורת הכי חשובה שאתם צריכים להזכיר לעצמכם היום?
