אני חייבת להודות, יש דברים שאני פשוט גרועה בהם. אחד מהם, באופן מביך במיוחד, הוא להקשיב. לא, לא סתם להקשיב. להקשיב באמת. אתם יודעים, כזה שאת שומעת כל מילה, מבינה את הכוונה, ואפילו קולטת את מה שלא נאמר במילים. שנים חייתי עם ההרגשה הזו של "אני שומעת, אבל לא מקשיבה". כאילו המוח שלי משייט לו במרחבים אחרים, במקום להיות נוכח כאן ועכשיו.
האמת? זה התחיל להשפיע על הכל. על היחסים שלי עם בן הזוג, עם חברות, אפילו עם המשפחה. ואז הבנתי – אני חייבת לעשות עם זה משהו. לא בשבילם, בשבילי. בשביל השקט הנפשי שלי. כי לחיות עם תחושה מתמדת של החמצה זה מתיש.
אז התחלתי לחקור. קראתי ספרים, מאמרים (אפילו מחקרים נוירולוגיים על קשב – כן, הגעתי לרמה הזו), ניסיתי שיטות שונות. והאמת? רובם היו קלישאות ריקות. "תסתכלי בעיניים", "תנהני בראש", "תשאלי שאלות". נו באמת! כאילו לא ניסיתי את זה כבר מיליון פעם.
ואז, במקום הכי לא צפוי, מצאתי את הפתרון. או יותר נכון, את הדרך. לא קסם, כן? אבל משהו שבאמת עובד.
הבעיה היא לא באוזניים, אלא במוח.
אני אסביר. רוב הזמן, כשאנחנו "מקשיבים", אנחנו בעצם מחכים לתור שלנו לדבר. אנחנו עסוקים בלחשוב מה נענה, איך נגיב, מה נספר אחרי. המוח שלנו עובד שעות נוספות, במקום פשוט להיות נוכח.
אז איך יוצאים מזה?
- "הקשבה פעילה" – גרסת הריאליטי. שמעתם על זה, בטח. אבל שכחתם את החלק הכי חשוב: זה לא טקס רשמי, זה אמור להיות טבעי. במקום לסמן וי על "אני מהנהנת בראש", תנסי באמת להבין מה הבן אדם מנסה להגיד. שאלי שאלות המשך שמראות שאת מקשיבה, אבל לא סתם שאלות טכניות. שאלות שמראות שאת מתעניינת ברגשות שלו, בנקודת המבט שלו.
לדוגמה: במקום לשאול "מה קרה בעבודה?", תשאלי "איך הרגשת כשזה קרה?". שינוי קטן, הבדל עצום.
מחקרים מראים שהקשבה פעילה משפרת את התקשורת הבין-אישית ומגבירה את האמפתיה (Nichols, M. P. (2009). The lost art of listening. Guilford Press.). אבל חשוב לזכור, זה לא רק טכניקה, זה מצב תודעה.
- מיינדפולנס – לא רק למדיטציה. לפני שהתחלתי לעשות מדיטציה, הייתי סקפטית. "עוד טרנד ניו אייג'", חשבתי לעצמי. אבל אז הבנתי שזה הרבה יותר מזה. מיינדפולנס עוזר לנו להיות נוכחים ברגע, להפסיק לשפוט את המחשבות שלנו, ולתת להן פשוט לחלוף. וזה, חברים, משנה את כללי המשחק. כי כשאני נוכחת ברגע, אני יכולה להקשיב באמת. אני לא עסוקה בלחשוב מה יקרה אחר כך, או במה קרה לפני. אני פשוט שם.
ניסיתי את זה אתמול בערב עם חברה שלי. דיברנו על משהו שהיא עוברת, ובמקום לנסות לתת לה פתרונות (שהיא ממילא לא תקשיב להם), פשוט הקשבתי. הייתי שם בשבילה. וזה, יותר מכל דבר אחר, עזר לה.
- ה"סוד" המפתיע: תתעניינו באמת. זה אולי נשמע מובן מאליו, אבל רגע – כמה פעמים אתם באמת מתעניינים במה שאנשים אחרים מספרים? כמה פעמים אתם מגיעים לשיחה עם דעה מוכנה מראש, או עם רצון רק לדבר על עצמכם? אני מודה, לי זה קרה לא מעט.
אבל ברגע שהתחלתי להתעניין באמת באנשים, פתאום הקשבתי יותר טוב. כי רציתי לדעת. רציתי להבין. רציתי ללמוד. וזה, חברים, סוד קטן שעושה הבדל עצום.
קחו לדוגמה את הפסיכולוגית החברתית איימי קאדי (Amy Cuddy). היא מדברת על החשיבות של "נוכחות" – להיות שם, להקשיב, להתעניין. זה לא רק עוזר לנו להבין אחרים, זה גם עוזר להם להרגיש מוערכים.
- הכישלון הוא חלק מהדרך. אני לא אשקר לכם, גם היום אני עדיין לא מקשיבה מושלם. עדיין קורה שאני בורחת למחשבות שלי, או שאני עסוקה בלחשוב מה לענות. אבל עכשיו, אני יותר מודעת לזה. ואני מנסה לחזור לרגע. אני מנסה להקשיב שוב. ולא שופטת את עצמי על זה שנכשלתי. כי בסופו של דבר, זה מסע. מסע של למידה, של צמיחה, של חיבור.
זוכרים את התאוריה של קרול דואק על "חשיבה מתפתחת"? (Carol Dweck). היא אומרת שהיכולת שלנו ללמוד ולגדול תלויה באמונה שלנו שאנחנו יכולים להשתפר. אז אם אתם לא מצליחים להקשיב טוב היום, אל תתייאשו. תמשיכו לנסות. תאמינו בעצמכם.
אז כן, להקשיב זה קשה. זה דורש מאמץ, מודעות, ובעיקר – רצון אמיתי. אבל זה שווה את זה. כי בסופו של דבר, זה לא רק משפר את היחסים שלנו עם אחרים, זה משפר את היחסים שלנו עם עצמנו.
אני עדיין לומדת. עדיין עושה טעויות. אבל לפחות עכשיו, אני מקשיבה יותר. ואני מקווה שגם את תתחילי להקשיב יותר. לא בשביל מישהו אחר. בשבילך.
מה אתכם? מה הטיפ הכי טוב שקיבלתם על הקשבה? שתפו אותי, אני באמת מקשיבה!
