אני זוכרת את הרגע הזה בבירור. ספה רכה, כוס תה חמימה, רשימת מטלות אינסופית שמסתכלת עלי מלמעלה. ואני? צופה בפרק נוסף של סדרה שאני יודעת שלא תעשיר אותי בשום צורה. זה היה אמור להיות "רק חצי שעה", אבל שעתיים אחר כך הרגשתי את הבטן מתהפכת. תחושת אשמה מוכרת – למה אני לא עושה מה שטוב לי?
כולנו מכירות את ההרגשה הזו. אנחנו יודעות מה "נכון" – להתאמן, לאכול בריא, לקרוא ספר, ללמוד משהו חדש. אבל במקום זה אנחנו מוצאות את עצמנו עושות בדיוק את ההפך. וזה מתסכל, נכון?
חשבתי פעם שהבעיה היא חוסר משמעת עצמית. שאם רק הייתי מצליחה להיות יותר "חזקה", הייתי עושה את כל הדברים האלה באופן אוטומטי. אבל אז הבנתי משהו – זה לא כל כך פשוט.
אחת התובנות הכי משמעותיות שלי הגיעה ממחקר על "תגמול מושהה". המחקר, שנעשה בשנות ה-60 על ידי הפסיכולוג וולטר מישל, הראה שילדים שהצליחו לדחות סיפוקים (במקרה הזה, אכילת מרשמלו) היו מצליחים יותר בחיים. אבל מה שאף אחד לא מדבר עליו זה המחיר הנפשי של הדחייה הזו.
האם אנחנו באמת רוצות להיות מכונות של פרודוקטיביות?
האמת היא שלפעמים, מה שנראה לנו "לא טוב" הוא בדיוק מה שאנחנו צריכות. לפעמים, אנחנו צריכות את הפרק הזה של הריאליטי, את השוקולד הזה, את השיחה הריקה הזו עם חברה. זה לא אומר שאנחנו חלשות או עצלניות. זה אומר שאנחנו אנושיות.
אני זוכרת תקופה שהייתי ממש קשוחה עם עצמי. ניסיתי ליישם כל טיפ אפשרי לשיפור עצמי שקראתי באינטרנט. זה נגמר בתחושת תסכול נוראית ובשחיקה מוחלטת. למדתי בדרך הקשה שאי אפשר לחיות חיים מושלמים. ושאולי גם לא כדאי.
החיים הם לא רשימת מטלות. הם מסע.
אז למה אנחנו לא עושות מה שטוב לנו? אולי כי אנחנו מבלבלות בין מה ש"צריך" לבין מה ש"טוב". אולי כי אנחנו מפחדות לשחרר את השליטה. ואולי, פשוט, כי אנחנו צריכות הפסקה.
אני לא אומרת שצריך לוותר על שום שאיפה או מטרה. אבל אני כן אומרת שצריך להיות עדינים יותר עם עצמנו. להקשיב לגוף ולנפש. לתת לעצמנו את החופש לעשות גם דברים "לא מועילים" לפעמים.
עוד תובנה שהדהדה לי היא מהספר "חופש פנימי" של ניקול לה-פררה. היא מדברת על החשיבות של "הרפיה פעילה" - לא רק לנוח פסיבית, אלא לעשות דברים שאנחנו אוהבות, גם אם הם לא "פרודוקטיביים". זה יכול להיות לצייר, לטייל בטבע, לנגן, לרקוד, לבשל. כל דבר שגורם לנו להרגיש חיים.
מה יקרה אם נאפשר לעצמנו להיות פשוט...אנחנו?
האמת היא שאין לי תשובה חד משמעית לשאלה הזו. אבל אני כן מאמינה ששווה לחקור אותה. להבין מה באמת גורם לנו אושר, מה באמת ממלא אותנו. ולתת לעצמנו את הלגיטימציה לעשות את הדברים האלה, בלי רגשות אשם.
לסיום, אני רוצה להזמין אותך לשאול את עצמך – מה הדבר הקטן שאת יכולה לעשות היום, שהוא "לא מועיל" אבל יעשה לך טוב על הנשמה? אולי זה להתקשר לחברה טובה, אולי זה לשתות כוס קפה בשקט, אולי זה לרקוד לצלילי שיר אהוב. תנסי, ותספרי לי איך היה.
אני באמת סקרנית לשמוע.
