היי, נעמה כאן. תגידי, קרה לך פעם שעמדת מול הארון שלך, מלא עד להתפקע, ועדיין הרגשת שאין לך מה ללבוש? או שפתחת את המגירה במטבח ומצאת שם גאדג'ט שקנית לפני שנה ופשוט שכחת מקיומו?
אני מודה, זה קורה לי יותר מדי.
פעם חשבתי שזה פשוט עניין של "אני אוהבת לקנות". אחר כך קראתי כל מיני מאמרים על צרכנות מודעת, מינימליזם וכל מיני דברים כאלה, והרגשתי קצת אשמה. אבל האמת, שזה היה רק חלק מהסיפור.
הבנתי שיש משהו הרבה יותר עמוק שמניע אותנו לקנות דברים שאנחנו לא באמת צריכים. וזה לא קשור רק לכסף, אלא גם לרגשות שלנו, לערכים שלנו, ולמקום שאנחנו רוצים לתפוס בעולם.
אז למה לעזאזל אנחנו עושים את זה לעצמנו?
אחת התובנות המפתיעות ביותר שנתקלתי בהן הגיעה בכלל ממחקר על... קופים. כן, קופים! פרופסור דן אריאלי, גורו לכלכלה התנהגותית, הסביר לי פעם (בסדר, אולי שמעתי אותו בהרצאה, אבל זה מרגיש כאילו דיברנו אישית, נכון?) שקופים, בדיוק כמונו, מעדיפים לקבל תמיד יותר, גם אם זה לא בהכרח משפר את מצבם. זה פשוט טבוע לנו ב-DNA – הרצון לצבור, לצבור, לצבור.
אבל יש משהו נוסף. קרה לך פעם שהרגשת קצת בודדה או עצובה, ונכנסת לחנות בגדים ויצאת עם שמלה חדשה ותרמיל שגורמים לך להרגיש קצת יותר טוב? זה לא מקרי.
אני זוכרת תקופה קשה בעבודה, שהייתי חוזרת הביתה מותשת וקונה שטויות באינטרנט. זה היה כמו חיבוק קטן, רגעי של שמחה. אבל הוא תמיד היה חולף.
זה מעגל קסמים מסוכן – אנחנו מרגישים רע, קונים משהו כדי להרגיש טוב יותר, אבל אז אנחנו מרגישים רע יותר בגלל הכסף שבזבזנו או בגלל הבלאגן שנוצר. וחוזר חלילה.
אבל רגע, אני לא רוצה להישמע כמו איזה גורו של מינימליזם. אני לא חושבת שצריך לחיות כמו נזיר בודהיסטי. אני אוהבת דברים יפים! אני אוהבת בגדים! אני אוהבת את הקפה המיוחד שלי בבוקר.
השאלה היא לא אם לקנות, אלא למה אנחנו קונים.
האם אנחנו קונים כדי למלא חלל ריק?
האם אנחנו קונים כדי להרשים אחרים?
האם אנחנו קונים כי משעמם לנו?
התשובות לשאלות האלה הן המפתח לצאת מהמעגל הזה.
אז מה עושים? (כי בסוף, זה מה שכולנו רוצים לדעת)
קודם כל, מודעות. זה אולי נשמע קלישאתי, אבל זה נכון. תנסי לשים לב מתי מתעורר בך הדחף לקנות משהו. מה הרגשת באותו רגע? מה קרה לפני כן? האם את יכולה למצוא דרך אחרת למלא את החלל הזה?
אני למדתי להכין לעצמי תה מפנק במקום להיכנס לאתר קניות. זה עובד לי לפעמים. לפעמים לא.
דבר שני, תשאלי את עצמך: "האם אני באמת צריכה את זה?" לא "האם אני רוצה את זה?", אלא "האם אני באמת צריכה את זה?". רוב הפעמים, התשובה היא לא.
אבל מה אם את ממש רוצה את זה? כאן מגיע השלב השלישי: תחשבי על זה. באמת תחשבי על זה. תחכי יום, יומיים, שבוע. אם אחרי שבוע את עדיין חושבת על זה, ואת יודעת שזה ישפר את החיים שלך בצורה משמעותית, אז אולי שווה לשקול את זה.
אני יודעת, זה קשה. זה דורש מאמץ. זה דורש שינוי מחשבתי. אבל זה אפשרי.
אני עדיין לא שם. אני עדיין קונה דברים שאני לא צריכה. אבל אני מודעת לזה יותר, ואני מנסה לעשות בחירות יותר טובות.
וזה, אני חושבת, כל העניין. לא להיות מושלמים, אלא להיות מודעים ולעשות כמיטב יכולתנו.
אז מה את אומרת? את מצטרפת למסע הזה איתי?
אני סקרנית לשמוע מה דעתך. מה הטריגרים שלך לקניות אימפולסיביות? מה עובד לך כדי לעצור את הדחף? שתפי אותי בתגובות, אני אשמח ללמוד ממך.
