אני זוכרת את הפעם הראשונה ששמעתי את המילה "תיקוף רגשי". הייתי בטוחה שמדובר באיזה מושג פסיכולוגי מנוכר, משהו ששמור למטפלים מוסמכים בלבד. טעיתי. בגדול.
מהר מאוד הבנתי שתיקוף רגשי הוא לא רק כלי טיפולי, אלא יכולת קריטית ליצירת קשרים אנושיים עמוקים ואמיתיים. וכן, גם לעזור לנו להבין את עצמנו קצת יותר טוב.
אבל מה זה בעצם אומר לתקף רגש? ואיך עושים את זה נכון? כי בואו נודה על האמת, קל מאוד לפספס.
הרבה פעמים, כשמישהו משתף אותנו במשהו שמציק לו, התגובה האוטומטית שלנו היא לנסות "לתקן" את הבעיה. לייעץ, להציע פתרונות, להגיד "יהיה בסדר". אבל מה אם מה שהאדם הזה באמת צריך זה פשוט להרגיש מובן?
תחשבו על זה רגע: כמה פעמים הרגשתם שמתעלמים מהרגשות שלכם? או שאומרים לכם "אתה מגזים", "זה לא ביג דיל"? זה לא נעים, נכון?
תיקוף רגשי, אם כן, הוא ההפך הגמור. הוא אומר: "אני רואה אותך. אני שומע אותך. אני מבין/ה למה אתה מרגיש/ה ככה."
אבל כאן מתחילה השאלה האמיתית: איך עושים את זה בפועל? איך אני יכולה לתקף רגש של מישהו בלי להסכים איתו או לפתור לו את הבעיה?
הטעות הנפוצה (והמקום שבו גם אני נפלתי):
פעם הייתי חושבת שתיקוף רגשי זה בעצם להגיד "אני מבין/ה אותך". אבל גיליתי שזה הרבה יותר מזה. זה לא רק להצהיר על הבנה, אלא להפגין אותה.
למשל, אם חברה שלי מספרת לי שהיא ממש לחוצה לקראת ראיון עבודה חשוב, אני יכולה להגיד לה: "אני מבינה אותך, ראיונות זה מלחיץ". אבל אני יכולה גם להעמיק קצת יותר: "וואו, אני מבינה שאת מרגישה לחוצה, זה ראיון ממש חשוב, וזה טבעי שתרצי להצליח בו. נשמע שאת משקיעה המון בהכנה."
שימו לב להבדל?
התגובה השנייה לא רק מצהירה על הבנה, אלא גם מנסה לשקף את החוויה של החברה שלי. אני מנסה להבין מה בדיוק גורם לה ללחץ, ואני מראה לה שאני רואה את המאמץ שלה.
מקור מפתיע ששינה לי את כל התפיסה:
בטח תצחקו, אבל אחד הדברים הכי מעניינים שלמדתי על תיקוף רגשי הגיע מסדרה דוקומנטרית על גידול ילדים (אני יודעת, נשמע משעמם!). אחת המומחיות שם הסבירה שילדים צריכים שנכיר ברגשות שלהם, גם אם הם נראים לנו לא הגיוניים.
לדוגמה, אם ילד בוכה כי נפל לו גלידה, אנחנו לא צריכים להגיד לו "זה סתם גלידה, אל תהיה דרמטי". במקום זה, אנחנו יכולים להגיד "אני מבין שאתה עצוב, ממש רצית לאכול את הגלידה הזאת".
התובנה הזאת פתחה לי את הראש. הבנתי שתיקוף רגשי הוא לא רק כלי טיפולי, אלא גישה בסיסית לאינטראקציה אנושית. הוא אומר שאנחנו מכבדים את החוויה של האדם השני, גם אם אנחנו לא מסכימים איתה.
אז איך עושים את זה בפועל? הנה כמה טיפים:
- הקשיבו באמת: אל תקטעו, אל תשפטו, פשוט תנו לאדם השני לדבר.
- השתמשו בשפת גוף אמפתית: שמרו על קשר עין, הנהנו בראש, חייכו.
- נסו לשקף את הרגשות: השתמשו במילים כמו "נשמע שאתה מרגיש...", "אני מבינה שאת...", "זה בטח מרגיש...".
- הימנעו משיפוטיות: אל תגידו "אתה מגזים", "אתה צריך להתגבר על זה", "זה לא ביג דיל".
- אל תנסו לתקן את הבעיה: לפעמים, כל מה שאנשים צריכים זה פשוט להרגיש מובנים.
- זכרו: תיקוף לא אומר הסכמה: אתם יכולים להבין למה מישהו מרגיש ככה, גם אם אתם לא מסכימים עם התגובה שלו. (לדוגמה: "אני מבין שאתה כועס שהוא לא ענה לך, אבל אני חושב ששווה לבדוק מה קרה לפני שאתה מסיק מסקנות.")
הנה נקודה שאף אחד לא מדבר עליה:
תיקוף רגשי הוא לא רק חשוב לאחרים, הוא חשוב לעצמנו. כמה פעמים אנחנו מבטלים את הרגשות שלנו? אומרים לעצמנו "אני סתם מגזימ/ה", "אני צריכ/ה להתגבר על זה"?
אז בפעם הבאה שאתם מרגישים משהו, תנסו רגע לעצור ולתקף את עצמכם. תגידו לעצמכם: "אני מבין/ה למה אני מרגיש/ה ככה. זה בסדר להרגיש ככה."
זה נשמע פשוט, אבל זה יכול לעשות הבדל עצום.
הינה תובנה מפתיעה:
יצא לכם לחשוב על זה שלתקף רגשות של מישהו אחר זאת דרך מעולה להיות אמפתיים, אבל גם דרך יעילה ללמוד להיות אמפתיים? כלומר, כשאני ממש מקשיבה למישהו ומנסה באמת להבין מאיפה הרגש שלו נובע, אני מתרגלת את השריר האמפתי שלי.
זה עובד? כן, אבל…
אני לא אשקר, תיקוף רגשי הוא לא תמיד קל. לפעמים, זה דורש מאיתנו להיות סבלניים, אמפתיים, ולשים בצד את השיפוטיות שלנו. אבל אני מאמינה שזה אחד הדברים הכי חשובים שאנחנו יכולים לעשות כדי ליצור קשרים אנושיים עמוקים ואמיתיים.
ואני תוהה… אם כולנו היינו מתרגלים תיקוף רגשי יותר, איך העולם שלנו היה נראה אחרת?
(מקורות: "Nonviolent Communication: A Language of Life" מאת Marshall B. Rosenberg, ו- "The Highly Sensitive Person" מאת Elaine N. Aron)
