אני זוכרת את הרגע הזה כאילו היה אתמול. עמדתי מול המראה, בוחנת כל פגם לכאורה – קמטוט חדש ליד העין, שערה סוררת, נקודת חן שלא הייתה שם קודם. תסכול עצום הציף אותי. הרי עבדתי כל כך קשה כדי להיות "מושלמת"! דיאטה, ספורט, טיפולים… ועדיין, לא הצלחתי.
ואז זה היכה בי. מה בעצם ניסיתי להשיג? האם השלמות הזו באמת הייתה מביאה לי אושר? או שאולי היא רק מסיכה, דרך להסתיר את הפחדים והחולשות שלי?
הבנתי שאני שבולה בשלמות ושאני רודפת אחרי משהו בלתי אפשרי. וגרוע מכך, שאני משלמת על זה מחיר יקר – חרדה, ביקורת עצמית בלתי פוסקת וחוסר סיפוק תמידי.
המסע שלי להרפות מהפרפקציוניזם היה ארוך ולא פשוט. הוא כלל הרבה דמעות, תסכול ורגעים של ספק עצמי. אבל הוא גם היה המסע הכי משחרר ומעצים שעשיתי בחיי.
היום, אני רוצה לחלוק איתך את התובנות והכלים שעזרו לי, בתקווה שהם יעזרו גם לך. כי מגיע לך להשתחרר מהכלא של השלמות ולחיות חיים מלאים, אותנטיים ומספקים. מבטיחה לך שזה אפשרי. איך?
ההבדל הדק בין מצוינות לשלמות (והלמה זה משנה)
רגע, לפני שנמשיך, חשוב לי להבהיר משהו: אני לא אומרת שצריך לוותר על שאיפה למצוינות. להפך! אני מאמינה גדולה בעבודה קשה, שיפור עצמי והגשמת פוטנציאל.
אבל יש הבדל עצום בין שאיפה למצוינות לרדיפה אחר שלמות. מצוינות היא מסע, תהליך למידה וצמיחה. שלמות היא יעד בלתי מושג, מלכודת שגורמת לנו להרגיש לא מספיק טובים לעולם.
הנה נקודה קטנה למחשבה: הפרפקציוניסט תמיד ימצא משהו לא בסדר, גם כשכולם רואים הצלחה מסחררת.
פרופ' ברנה בראון, חוקרת פגיעות ובושה, מסבירה בספרה "מתנות של חוסר שלמות" (Daring Greatly) כי פרפקציוניזם הוא לא שאיפה לבריאות או הישגים, אלא אמונה שאם אנחנו חיים, נראים ועושים דברים בצורה מושלמת, נוכל להימנע מכאב, אשמה וביקורת.
וזה שקר. כי כאב, אשמה וביקורת הם חלק בלתי נפרד מהחיים. ואם אנחנו מנסים להימנע מהם בכל מחיר, אנחנו בעצם מונעים מעצמנו את האפשרות לחוות שמחה, אהבה וחיבור אמיתי.
למה אנחנו בכלל פרפקציוניסטים? (ומה אפשר לעשות עם זה)
האמת? זה אף פעם לא באמת קשור לתוצאה המושלמת. לרוב, מדובר בפחדים עמוקים יותר – פחד מכישלון, פחד מביקורת, פחד מחוסר ערך.
פעם חשבתי שאם רק אשיג את התפקיד הזה, אצליח במבחן הזה, אראה כמו הכוכבת ההיא – אז סוף סוף ארגיש מספיק טובה. אבל זה לעולם לא קרה. כי הבעיה לא הייתה חיצונית, אלא פנימית.
ד"ר קארין אמדור, פסיכולוגית קלינית המתמחה בטיפול בפרפקציוניזם, טוענת כי פרפקציוניזם נובע לעיתים קרובות מחוויות ילדות בהן אהבה וקבלה היו מותנות בהישגים. זה גורם לנו להאמין שהערך שלנו תלוי במה שאנחנו עושים, ולא במה שאנחנו.
אז איך מתמודדים עם זה?
- תודעה עצמית: תתחילי לשים לב למחשבות וההתנהגויות הפרפקציוניסטיות שלך. מתי הן מופיעות? מה מעורר אותן?
- חמלה עצמית: תהיי עדינה כלפי עצמך. תזכרי שכולם טועים ומעצם היותך אנושית את לא מושלמת. תדברי לעצמך כמו שהיית מדברת לחברה טובה.
- הצבת גבולות: תגדירי מתי "מספיק זה מספיק". תלמדי לוותר על דברים שלא באמת חשובים. תזכרי שאת לא חייבת לעשות הכל, וגם לא חייבת לעשות הכל מושלם.
- חשיפה הדרגתית: תתחילי לעשות דברים לא מושלמים בכוונה. תשלחי מייל עם שגיאת כתיב קטנה. תצאי מהבית בלי איפור. תזכרי שהעולם לא יקרוס.
- שינוי פרספקטיבה: מה אם במקום לפחד מכישלון, היית בוחרת לראות בו הזדמנות ללמידה וצמיחה? מה אם במקום לחשוש מביקורת, היית בוחרת להקשיב רק לדעות של אנשים שבאמת אכפת להם ממך?
טיפ קטן напоследок: תני לעצמך אישור לטעות
תשמעי, אני מודה, עדיין קשה לי לפעמים. יש ימים שאני מרגישה שהפרפקציוניזם מנסה לתפוס אותי שוב. אבל היום אני יודעת לזהות את זה בזמן, ולבחור אחרת.
אחת הטכניקות שעוזרות לי היא פשוט לתת לעצמי אישור לטעות. להגיד לעצמי: "אוקיי, אני הולכת לעשות את זה, ואולי זה לא יהיה מושלם, אבל זה בסדר".
לפעמים, אני אפילו עושה טעויות בכוונה. אני כותבת פוסט עם שגיאות כתיב, או מכינה ארוחת ערב לא מוצלחת במיוחד. זה עוזר לי להזכיר לעצמי שהעולם לא יקרוס, ושאני עדיין אהובה ומוערכת, גם אם אני לא מושלמת.
אז אני מזמינה אותך לשאול את עצמך: אילו טעויות קטנות את יכולה לעשות כבר היום, כדי להרפות מהצורך בשלמות ולהתחיל לחיות חיים מלאים ומספקים יותר?
ושתפי אותי! אני באמת רוצה לשמוע מה חשבת ואיך זה השפיע עלייך.
