האמת? השאלה הזו מטרידה אותי כבר שנים. למה אנחנו, יצורים אינטליגנטים לכאורה, מתקשים כל כך לעשות דברים שמיטיבים איתנו? אתמול בערב, שוב מצאתי את עצמי גוללת באינסטגרם במקום לקרוא ספר טוב שהבטחתי לעצמי, ושוב תהיתי – מה לעזאזל קורה פה?
חשבתי בהתחלה שזה עניין של כוח רצון. "פשוט תתאמצי יותר!" הייתי אומרת לעצמי, כמו מאמנת כושר קשוחה. אבל זה לא עבד. כוח רצון הוא משאב מתכלה (Baumeister, R. F., et al., 1998). אנחנו לא יכולים להסתמך עליו בלבד. ואז, הבנתי משהו חשוב: זה לא רק עניין של "רצון". זה הרבה יותר עמוק מזה.
אולי אנחנו פשוט לא יודעים מה באמת טוב לנו? זה נשמע אולי טריוויאלי, אבל עצרו רגע ותחשבו על זה. החברה, המשפחה, הציפיות – כולם משפיעים על מה שאנחנו חושבים שטוב לנו. אנחנו חיים בעולם שמכתיב לנו מה "נכון", מה "מוצלח", מה "שווה". ואנחנו, בתמימותנו, מאמצים את הדעות האלה כאילו היו שלנו.
התחלתי לחקור את הנושא, קראתי מחקרים על פסיכולוגיה חיובית, על מוח, על הרגלים. גיליתי שאנחנו יצורים שמחווטים להישאר באזור הנוחות שלנו. שינוי מפחיד אותנו, גם אם הוא לטובה.
אבל הנה הטוויסט: גיליתי גם שאזור הנוחות הוא לא תמיד המקום הכי בטוח. לפעמים, הוא דווקא זה שמחזיק אותנו תקועים. כי בואו נודה על האמת, כמה פעמים נשארנו במערכת יחסים לא טובה, בעבודה משעממת, בהרגל מזיק, רק כי זה היה מוכר ובטוח?
ומה אני למדתי מכל זה? קודם כל, לחמול על עצמי. להפסיק להלקות את עצמי על חוסר "משמעת עצמית". להבין שאני לא לבד, שאנחנו כולנו נאבקים באותם דברים.
שנית, התחלתי לשאול שאלות יותר עמוקות. לא רק "מה אני רוצה לעשות?", אלא "למה אני רוצה לעשות את זה?". מה המניע האמיתי שלי? האם אני עושה את זה כי זה באמת מיטיב איתי, או כי אני מנסה לרצות מישהו אחר?
זו שאלה שמטרידה אותי, אני מודה. היא גורמת לי להטיל ספק בכל מה שחשבתי שאני יודעת על עצמי. אבל אני מאמינה שזה שווה את זה. כי רק כשנבין את המניעים האמיתיים שלנו, נוכל להתחיל לעשות בחירות שבאמת טובות לנו.
למה אנחנו מחכים לאישור חיצוני?
למה אנחנו כל כך צריכים אישור מאחרים? מחמאות, לייקים, הערכה – אנחנו צמאים לזה. אבל למה? האם אנחנו לא יכולים לסמוך על השיפוט שלנו? האם אנחנו לא מספיק טובים בעצמנו?
אני מודה, גם אני נופלת בפח הזה כל הזמן. אני רוצה שיאהבו את הכתיבה שלי, שיעריכו את הדעות שלי, שיראו אותי. אבל האמת היא, שזה לא באמת משנה. מה שחשוב זה שאני אוהבת את מה שאני עושה, שאני מרגישה שאני תורמת משהו, שאני גדלה ומתפתחת.
וגיליתי עוד משהו: כשמתחילים לעשות דברים בשביל עצמנו, אנשים אחרים מרגישים את זה. הם מרגישים את האותנטיות, את הביטחון, את האנרגיה. וזה הרבה יותר מושך מכל ניסיון נואש לרצות אותם.
האומץ להיות לא מושלמים
החברה שלנו מעריצה שלמות. אנחנו רואים רק את התוצאות הסופיות, את ההצלחות, את החיים המושלמים לכאורה של אחרים. אבל אנחנו לא רואים את הדרך, את הכישלונות, את המאבקים.
אני אספר לכם משהו אישי. לפני כמה שנים, ניסיתי להתחיל פרויקט עצמאי גדול. השקעתי בו המון זמן ואנרגיה, אבל בסוף הוא לא הצליח. הייתי מתוסכלת, מאוכזבת, הרגשתי כמו כישלון מוחלט.
אבל בדיעבד, אני מבינה שזה היה אחד הדברים הכי טובים שקרו לי. כי למדתי מזה המון. למדתי על עצמי, על החוזקות והחולשות שלי, על מה אני באמת רוצה לעשות.
וזה בדיוק העניין: אנחנו לא צריכים להיות מושלמים. אנחנו צריכים רק להיות אמיצים מספיק כדי לנסות, לטעות, ללמוד, ולצמוח.
מה הלאה? (שאלה פתוחה)
אז מה אנחנו עושים מכאן? אני לא יודעת. אני לא מחזיקה בתשובות חד משמעיות. אבל אני מאמינה שאם נמשיך לשאול את השאלות הנכונות, נגיע לתשובות הנכונות.
ואני רוצה לשמוע גם אתכם. מה מטריד אתכם? במה אתם נאבקים? מה למדתם על עצמכם? שתפו אותי בתגובות, בואו נמשיך את השיחה הזו יחד.
כי בסופו של דבר, כולנו נמצאים באותו מסע. אנחנו מנסים להבין מי אנחנו, מה אנחנו רוצים, איך לחיות חיים טובים יותר. ואני מאמינה שאם נעשה את זה ביחד, נגיע רחוק יותר.
