האמת? פעם הייתי אספנית כפייתית. כל חפץ סיפר לי סיפור, כל מזכרת הייתה עדות לזיכרון יקר. אבל אז, אחרי מעבר דירה שגרם לי להתמודד פנים אל פנים עם הררי הקרטונים, הבנתי משהו: החפצים לא מספרים את הסיפור – אני מספרת אותו. והם, הם פשוט… תופסים מקום.
היום, אני מסתכלת על תמונות ישנות שלי מוקפת ב"אוצרות" שלי וקצת מצטמררת. זה לא היה בית, זה היה מוזיאון של פחד – פחד לשכוח, פחד לאבד, פחד להיפרד. אבל הפרדוקס הוא, שהפחד הזה כלא אותי יותר מהחפצים עצמם.
אז איך משחררים בלי רגשות אשם? איך הופכים מאספנים כפייתיים למאסטרים של המינימליזם בלי לאבד את הלב בדרך? בואו נדבר על זה, באמת.
הכרה במציאות: למה אנחנו בכלל נאחזים?
פרופ' דן אריאלי, בספרו "לא רציונלי ולא במקרה", מדבר על "אפקט הבעלות" – הנטייה שלנו להעריך דברים שיש לנו יותר ממה שהם באמת שווים. זה משהו מובנה בנו. אנחנו יוצרים קשר רגשי עם החפצים שלנו, במיוחד אם השקענו בהם זמן, מאמץ או רגשות.
אבל תחשבו על זה: כמה פעמים קניתם משהו שחלמתם עליו, ואחרי כמה ימים הוא פשוט נערם בצד? כמה בגדים יש לכם בארון עם תווית מחיר שעדיין תלויה עליהם? זה לא רק כסף שזרקנו, זו גם אנרגיה רגשית שסחטנו מעצמנו לשווא.
- השאלה החשובה כאן היא: האם החפץ משרת אותי, או שאני משרתת אותו?
אני זוכרת פעם שסירבתי לזרוק סוודר שאמא סרגה לי כשהייתי ילדה. הוא היה ענק, מגרד ולא מחמיא, אבל הרגשתי שאני בוגדת באמא שלי אם אני נפטרת ממנו. בסוף, צילמתי אותו, כתבתי פוסט מרגש בפייסבוק על כמה שאני אוהבת אותו, ותרמתי אותו לנזקקים. יצאתי מזה עם מצפון נקי, תמונה יפה, ותחושה שעשיתי משהו טוב.
הטריק הפסיכולוגי: הפרדת זהויות
אחד הדברים שהכי עזרו לי לשחרר הוא להפריד בין החפץ לזיכרון. הרבה פעמים אנחנו חושבים שאם ניפטר מהחפץ, ניפטר גם מהזיכרון שהוא מייצג. אבל זה לא נכון. הזיכרונות נמצאים בראש שלנו, בלב שלנו, והם לא תלויים בחתיכת חומר.
- נסו את זה: קחו חפץ שקשה לכם להיפרד ממנו. עצמו עיניים, תנשמו עמוק, ותנסו להיזכר מה החפץ הזה מייצג עבורכם. מה הסיפור שלו? אילו רגשות הוא מעורר בכם? כתבו את זה. צלמו את החפץ. עכשיו, תשאלו את עצמכם: האם הזיכרון הזה באמת תלוי בחפץ הזה?
אני מצאתי שהרבה פעמים, ברגע שאני כותבת את הסיפור של החפץ, אני משחררת אותו מהעול הרגשי שהוא נושא. פתאום, הוא כבר לא "השמלה שלבשתי בדייט הראשון", אלא "השמלה שמזכירה לי את ההתרגשות של ההתחלה החדשה". ואת ההתרגשות הזאת, אני יכולה לקחת איתי לכל מקום, בלי לסחוב את השמלה.
שיטת "היום שאחרי": מבחן המציאות האכזרי
הנה עוד טריק שלמדתי בדרך הקשה: שיטת "היום שאחרי". פשוט תשימו את החפץ שאתם מתלבטים לגביו בקופסה, תסגרו אותה, ותשימו אותה בצד. אם אחרי חודש לא חיפשתם אותו, לא התגעגעתם אליו, ולא נזכרתם בו בכלל – כנראה שאתם יכולים להיפטר ממנו בלי שום בעיה.
אני יודעת, זה נשמע קצת אכזרי, אבל זה עובד. כי האמת היא, שרוב הדברים שאנחנו נאחזים בהם הם פשוט רעש רקע בחיים שלנו. הם לא באמת משמעותיים לנו, אנחנו פשוט רגילים שהם שם.
- ואולי הגיע הזמן לעשות קצת סדר ברעש הזה?
מקורות לא צפויים: כשמארי קונדו פגשה את הבודהיזם
אני יודעת מה אתם חושבים: עוד מאמר על איך להיפטר מדברים. אבל אני מבטיחה לכם, שאני לא הולכת לדבר על שיטת קון-מארי או על 30 הימים של אתגר המינימליזם. אלה שיטות נהדרות, אבל הן לא תמיד עובדות לכולם.
מה שעזר לי באמת, זה לשלב בין הפרקטיקה של מארי קונדו (לשאול את עצמי אם החפץ "מעורר בי שמחה") לבין הפילוסופיה הבודהיסטית של אי-היאחזות. הבודהיזם מלמד אותנו שהכל זמני, שהכל חולף, ושהסבל שלנו נובע מהרצון שלנו להיאחז בדברים.
- האם אנחנו באמת יכולים לשלוט על מה שנכנס ויוצא מחיינו?
זה לא אומר שאני צריכה לזרוק את כל החפצים שלי ולחיות במערה. זה אומר שאני צריכה להיות מודעת לרגשות שלי, להבין למה אני נאחזת בדברים, ולשחרר את הצורך בשליטה. זה אומר שאני יכולה להעריך את החפצים שלי, אבל לא לתת להם להגדיר אותי.
האמת המפתיעה: לשחרר זה לתת
אחת התובנות הכי מפתיעות שהיו לי במסע הזה היא שלשחרר זה לא רק להיפטר מדברים, זה גם לתת. זה אומר לתרום בגדים לנזקקים, למכור חפצים יד שנייה, או לתת מתנות לחברים.
- אבל רגע, לתת דורש שחרור, נכון?
זה פתאום הופך את כל התהליך לפעולה חיובית, לפעולה של נתינה ואהבה. במקום להרגיש אשמה על זה שאני נפטרת מדברים, אני מרגישה שאני עושה משהו טוב לעולם.
אז בפעם הבאה שאתם עומדים מול ארון עמוס לעייפה, תזכרו: החפצים שלכם לא מגדירים אתכם. הזיכרונות שלכם לא תלויים בהם. ולשחרר זה לא לוותר, זה לתת לעצמכם מרחב לנשום, מרחב לחיות, מרחב להיות מי שאתם באמת.
אז… מה הדבר הראשון שאתם משחררים היום?
