אני זוכרת את הפעם הראשונה שניסיתי לעשות מדיטציה. ישבתי על הרצפה, עיניים עצומות, מוזיקת רקע מרגיעה... ובמקום להרגיש שלווה, הרגשתי כמו מופע קרקס של מחשבות. "מה אני אכין לארוחת ערב? לא שכחתי לשלם את החשבון חשמל? אולי כדאי לבדוק מה קורה באינסטגרם..."
הכי מצחיק היה שקראתי כל כך הרבה על איך מדיטציה אמורה לעזור לי להיות יותר מרוכזת ונוכחת, אבל בפועל, זה רק הדגיש כמה הראש שלי מפוזר. האם גם אתן מרגישות ככה לפעמים? כאילו המוח שלנו הוא טלפון סלולרי עם יותר מדי אפליקציות פתוחות בו זמנית?
אז מה עושים כשרוצים להיות נוכחים, אבל הראש פשוט מסרב לשתף פעולה? אני לא מבטיחה פתרון קסם (כי אין כזה), אבל כן גיליתי כמה דברים שעזרו לי, ואני רוצה לחלוק אותם איתכן. ביחד ננסה להבין איך אפשר למצוא רגע של שקט פנימי, גם כשהעולם סביבנו רועש וגועש.
האמת המרה: ריכוז הוא לא כוח-על מולד.
אני יודעת, זה קצת מבאס. גדלנו עם המחשבה שאם רק נתאמץ מספיק, נוכל לשלוט במחשבות שלנו כמו שלט רחוק. אבל האמת היא, שהמוח שלנו פשוט לא בנוי לזה. לפי מחקרים נוירולוגיים, המוח שלנו כל הזמן סורק את הסביבה ומחפש גירויים חדשים (בדיוק כמו שאנחנו גוללים באינסטגרם בלי סוף!).
אבל אל תתייאשו! זה לא אומר שאנחנו גזורים להיות קורבנות של הפיזור הדעת הנצחי. זה פשוט אומר שאנחנו צריכים לגשת לזה בצורה קצת שונה. במקום להילחם בטבע שלנו, ננסה לעבוד איתו.
המקור המפתיע: איך לומדים ריכוז מחתולים?
תשמעו, זה אולי נשמע מוזר, אבל תחשבו על זה רגע: חתולים הם מומחים לנוכחות. הם יכולים לשבת שעות על גבי שעות, מרוכזים לחלוטין בנקודה אחת, בלי להסכים להסח דעת. מה הסוד שלהם?
גיליתי מאמר מעניין ב-"Scientific American" על התנהגות חתולים (כן, קראתי מחקר על חתולים כדי להבין איך להתרכז!). המאמר טען שחתולים מרוכזים כל כך טוב כי הם פועלים מתוך אינסטינקט הישרדותי. הם כל הזמן סורקים את הסביבה כדי לזהות סכנות פוטנציאליות או הזדמנויות לארוחה.
וזה הוביל אותי לתובנה מעניינת: אולי אנחנו צריכים למצוא דרך להפוך את הריכוז למשהו משמעותי עבורנו, משהו שקשור להישרדות שלנו (תרתי משמע!). לא חייבים לצאת לצוד עכברים, אבל כן אפשר לחבר את הריכוז למטרות ולערכים שלנו.
מחשבות "אמצע הדרך": מה זה בכלל "מטרה" ו"ערך"? זה לא קצת גרנדיוזי מדי?
אני יודעת, זה יכול להרגיש קצת מנותק מהמציאות. אבל רגע לפני שאתן מגלגלות עיניים, תחשבו על זה ככה: מה הדברים שבאמת חשובים לכן בחיים? מה הדברים שנותנים לכן תחושה של משמעות וסיפוק? אלה יכולים להיות דברים קטנים כמו לבלות זמן איכות עם המשפחה, או דברים גדולים כמו לעשות שינוי חברתי.
ברגע שאנחנו מחברים את הריכוז למשהו שבאמת אכפת לנו ממנו, פתאום קל יותר להתגבר על ההסחות. אם אני מנסה לכתוב מאמר שאני מאמינה שיעזור לאנשים, פתאום פחות מפתה אותי לבדוק מה קורה בטיקטוק.
הטכניקה שלא ציפיתן לה: לתכנן הפסקות!
אני יודעת, זה נשמע קצת אירוני. אבל תחשבו על זה רגע: אם אנחנו יודעים מראש מתי אנחנו הולכים לעשות הפסקה, אנחנו פחות נתפתה לבדוק את הטלפון כל חמש דקות. זה קצת כמו לתת למוח שלנו "רישיון" להסחות דעת, אבל בתנאים שלנו.
אני אישית משתמשת בטכניקת ה"פומודורו" – 25 דקות של עבודה מרוכזת, ואז 5 דקות של הפסקה. בהפסקה אני עושה משהו לגמרי לא קשור – שותה קפה, מטיילת קצת, או סתם מסתכלת על העננים. זה עוזר לי לרענן את המוח ולהיות יותר מרוכזת בפעם הבאה שאני חוזרת לעבודה.
תובנות לא מושלמות: זה לא תמיד עובד, וזה בסדר.
כן, אני מודה. יש ימים שבהם הראש שלי פשוט לא משתף פעולה, לא משנה מה אני עושה. וזה בסדר! אנחנו לא רובוטים, ואנחנו לא אמורים להיות מרוכזים כל הזמן. לפעמים, הדבר הכי טוב שאנחנו יכולים לעשות זה פשוט להרפות, לקבל את זה שאנחנו קצת מבולבלים, ולחזור לזה אחר כך.
אחד הדברים שלמדתי על בשרי הוא שהמאבק הבלתי פוסק בריכוז מוביל לעייפות רבה. הרבה פעמים עדיף פשוט לקבל את העובדה שהיום הוא לא יום שיא הריכוז שלי ולתעל את האנרגיה למשהו אחר - אולי יצירתי או פיזי. גיליתי שלעיתים, דווקא הפעולות הלא מתוכננות האלה הן שמביאות לי את הפריצות דרך הכי משמעותיות.
סיום פתוח ואנושי: מה הצעד הבא שלך?
אז, מה התובנה הכי גדולה שלקחתן מהמאמר הזה? מה אתן מתכוונות לנסות ליישם כבר היום? שתפו אותי בתגובות! אני באמת רוצה לשמוע מה עובד לכן ומה לא. ביחד, נוכל למצוא דרכים להיות יותר נוכחים, גם כשהראש מפוזר.
ואם אתן עדיין מרגישות קצת סקפטיות, אני מזמינה אתכן פשוט לנסות. מה יש לכן להפסיד? אולי תופתעו לגלות כמה רגעים קטנים של נוכחות יכולים לשנות את כל היום שלכן.
