האמת? עד גיל 28 שנאתי את הבוקר. שנאתי אותו שנאה תהומית. הייתי קמה כמו זומבי, גוררת את עצמי מהמיטה, מקללת כל ציוץ ציפור וכל קרן שמש. שנים האמנתי שאני פשוט "טיפוס של לילה". אבל אז הבנתי משהו קטן, אבל עצום: הבעיה לא הייתה הבוקר, הבעיה הייתה איך התייחסתי לעצמי בבוקר.
תאמינו לי, ניסיתי הכל: שעונים מעוררים שמנגנים מוזיקה קלאסית (יותר מעצבנים מביפ-ביפ רגיל), אורות שמתעוררים בהדרגה (עדיין התעוררתי עצבנית), אפילו אפליקציות שדורשות ממני לפתור משוואות מתמטיות כדי לכבות את השעון (מי בכלל חושב בהיגיון בשעה 6 בבוקר?!).
הבטחתי לעצמי לכתוב על זה כי הבנתי שזה לא רק אני. כולנו שם, במאבק היומיומי הזה. אני מבטיחה לכן – נבין איך להתחיל את היום מתוך חמלה עצמית, ולא מתוך מלחמה. ואולי, רק אולי, נלמד אפילו להנות מהדקות האלו.
רגע, מה בכלל קורה לנו שם במיטה?
לפני שאנחנו בכלל מתחילות לחשוב על "רוטינות בוקר" ו"הרגלים מנצחים", בואו נדבר תכל'ס. קודם כל, הפיזיולוגיה. קורטיזול. זה לא שם של מפלצת מסרט אימה, למרות שזה מרגיש ככה בבוקר. זה הורמון הסטרס שלנו, והוא בשיאו כשמתעוררים. (מקור: "The Cortisol Awakening Response (CAR): Facts and Future Directions" – המחקר הזה מסביר את המנגנון הביולוגי בצורה ברורה).
אז איך מצפים שנקום רגועות ומלאות אנרגיה כשהגוף שלנו פועל בשיא הלחץ? זה כמו לדרוש מספורטאי לרוץ מרתון אחרי שלא ישן שבוע. בלתי אפשרי.
זו נקודת מפתח: הגוף שלנו לא נגדנו, הוא פשוט מגיב.
אבל יש עוד משהו. מעבר לפיזיולוגיה, יש את הסיפור שאנחנו מספרות לעצמנו. "אוף, עוד יום מעצבן לפניי". "אני חייבת להספיק מיליון דברים". "אני שונאת את העבודה שלי". כל המחשבות האלה מתרוצצות לנו בראש עוד לפני שפקחנו את העיניים!
הנה וידוי: פעם, כשהייתי קמה בבוקר, הדבר הראשון שעשיתי היה לבדוק את המייל. טעות קריטית! עוד לפני שהספקתי להגיד "בוקר טוב לעולם", כבר הייתי מוצפת בהודעות דחופות, בקשות, תלונות... זה פשוט הגדיר את הטון לכל היום.
אז מה עושים? מפסיקים להילחם ומתחילים לחבק (את עצמנו)
השינוי האמיתי התחיל כשעצרתי רגע ושאלתי את עצמי: מה אני באמת צריכה בבוקר? לא מה ה"גורו" אומר שאני צריכה, לא מה הציפיות של העולם ממני, אלא מה הגוף והנפש שלי מבקשים.
גיליתי שהתשובה היא פשוטה: קצת שקט. קצת חמלה. קצת זמן לעצמי.
וזה לא אומר שאני קמה ב-5 בבוקר ועושה מדיטציה של שעה (אני לא שם, ואני בספק אם אגיע לשם אי פעם). זה אומר שאני קמה 10 דקות לפני הזמן הרגיל, ופשוט שותה כוס מים. בלי טלפון, בלי טלוויזיה, בלי כלום. רק אני והמים.
נשמע מטופש? אולי. אבל משהו קורה שם, בשקט הזה. משהו משתנה.
אלה לא 10 דקות של פעולה, אלא 10 דקות של נוכחות.
עוד משהו שעזר לי מאוד: להתחיל להגיד לעצמי דברים טובים. לא, אני לא צוחקת. זה נשמע קלישאתי, אני יודעת, אבל זה עובד. במקום לקום ולחשוב "אוף, אני נראית נורא", אני אומרת לעצמי "העיניים שלך יפות היום". במקום "אני שונאת את העבודה שלי", אני אומרת "אני מוצאת לפחות דבר אחד שאני אוהבת בעבודה שלי היום".
זה לא הופך אותי לאופטימית כפייתית, אבל זה בהחלט משנה את הלך הרוח. (מקור: מחקרים בפסיכולוגיה חיובית מראים שהצהרות חיוביות, גם אם נראות קטנות, יכולות להשפיע על מצב הרוח והחוסן הנפשי).
אגב, לא חייבים להאמין לזה בהתחלה. גם אני לא האמנתי. פשוט ניסיתי.
מה עובד לי, ומה ממש לא (ואולי יעבוד לכן)
חשוב לי להיות כנה. לא כל מה שקראתן עליו באינטרנט יעבוד לכן. למשל, ניסיתי לקום מוקדם כדי להתאמן. פשוט לא עבד. הייתי עצבנית וחסרת אנרגיה כל היום. הבנתי שאני צריכה להתאמן בשעות אחרות.
לעומת זאת, מה שכן עובד לי זה להכין את הבגדים שלי ליום למחרת. זה חוסך לי המון זמן בבוקר, ומונע ממני לקבל החלטות מעצבנות כשאני עוד חצי ישנה.
הנה טוויסט: גיליתי שאחד הדברים הכי חשובים לי בבוקר זה... לא לעשות כלום. כן, קראתן נכון. לתת לעצמי רגע של בטלה. לשבת על המיטה, להסתכל על הנוף, לחשוב על דברים לא חשובים.
זה לא בזבוז זמן. זה מרחב נשימה. זה מאפשר לי להתחיל את היום מתוך בחירה, ולא מתוך דחף.
אל תתאמצו להיות מושלמות. תתאמצו להיות אנושיות.
וטיפ אחרון, קטן אבל משמעותי: תסדרו את המיטה. זה לוקח בדיוק דקה, אבל זה נותן תחושה של סדר וארגון. וזה, בתורו, משפיע על כל היום.
עכשיו תורי לשאול אתכן: מה הדבר האחד שאתן הולכות לעשות מחר בבוקר כדי להתייחס לעצמכן בחמלה? אני באמת רוצה לדעת. שתפו אותי בתגובות, ונמשיך את השיחה הזאת ביחד.
אני עדיין לומדת. וזה בסדר. כי בסופו של דבר, המטרה היא לא "לנצח את הבוקר", אלא פשוט להיות קצת יותר נחמדות לעצמנו. וזה, חברות, שווה הכל.
