אני זוכרת את הרגע הזה כאילו היה אתמול. הייתי בת 28, אחרי קידום מטאורי בעבודה, עם זוגיות "מושלמת" ודירה משלי בתל אביב. לכאורה, הכל היה פיקס. אבל בפנים? הרגשתי כמו בלון הולך להתפוצץ. עבדתי מסביב לשעון, ישנתי מעט, אכלתי ג'אנק, וכל הזמן רדף אותי הלחץ להיות הכי טובה, הכי מצליחה, הכי... הכל.
ואז, יום אחד, פשוט קרסתי. התמוטטתי בבית, עם התקף חרדה שלא אשכח לעולם. זה היה רגע של התפכחות כואבת. הבנתי שאני רצה מרתון חיים בלי להבין מה המטרה, ובטח שלא איך להגיע אליה בלי להתרסק.
אז מה עושים? איך אפשר לחיות חיים מלאים, מספקים, ושמחים, בלי לשלם על זה מחיר כבד מדי? איך רצים מרתון בלי להתעלף?
הנה האמת: אין פתרונות קסם. (חבל, הא?)
אבל יש דרך, וזו דרך שמצריכה עבודה פנימית, שינוי תפיסות, ובעיקר, הרבה חמלה עצמית.
נתחיל מזה שרובנו רגילים להשוות את עצמנו לאחרים. אנחנו רואים את הפוסטים המושלמים באינסטגרם, את הקידומים המהירים בלינקדאין, ושוכחים שמה שאנחנו רואים זה רק קצה הקרחון. מאחורי כל "הצלחה" מסתתרים מאמצים, כישלונות, וגם לא מעט מזל.
ההשוואה היא גנבת השמחה, כבר אמרו חכמים לפני.
אבל איך מפסיקים להשוות? איך מתמקדים במסלול שלנו?
הנה טוויסט בעלילה: במקום להתמקד במה שאת לא רוצה (השוואות, לחץ, חרדה), תתחילי להתמקד במה שכן חשוב לך. מה הערכים שלך? מה גורם לך להרגיש חיות? מה ממלא אותך באנרגיה?
אני, למשל, גיליתי שכמה שיותר אני משקיעה בזמן איכות עם חברים ומשפחה, ככה אני יותר רגועה וממוקדת בעבודה. מפתיע, נכון?
אבל רגע, זה לא אומר שצריך להתעלם לגמרי מהמציאות. אנחנו חיים בעולם תחרותי, וצריך להתפרנס. אז איך משלבים בין שאיפות מקצועיות לבין שמירה על שפיות?
התשובה טמונה בניהול אנרגיה, ולא רק ניהול זמן. הספר "The Power of Full Engagement" של ג'ים לואהר וטוני שוורץ (Loher & Schwartz, 2003) מסביר את זה מצוין. הם טוענים שאנחנו צריכים להתייחס לאנרגיה שלנו כמו ספורטאים מקצועיים: לאמן אותה, לחדש אותה, ולנהל אותה בתבונה.
אבל מה זה אומר בפועל?
זה אומר לישון טוב, לאכול בריא, לעשות פעילות גופנית (גם אם זה רק הליכה קצרה בחוץ), ולקחת הפסקות קצרות במהלך היום. זה אומר גם ללמוד להגיד "לא" לדברים שלא משרתים אותנו, ולקבוע גבולות ברורים בין עבודה לחיים אישיים.
אני יודעת, קל להגיד, קשה לעשות. אני בעצמי נכשלתי בזה לא פעם ולא פעמיים. אבל עם כל כישלון, למדתי משהו חדש על עצמי ועל הצרכים שלי.
הכישלון הוא רק משוב, לא גזר דין.
עוד משהו חשוב: תטפחי את הקהילה שלך. אנחנו לא יכולים לעשות הכל לבד. אנחנו צריכים אנשים שנאהב, שיתמכו בנו, שיצחקו איתנו, שיבכו איתנו. אני מצאתי את הקהילה שלי בקבוצת ריצה, ובחוג קרמיקה. איפה את תמצאי את שלך?
אני מודה, לפעמים אני עדיין מרגישה שאני רצה מרתון. יש ימים קשים, ימים מתישים, ימים שבהם אני פשוט רוצה לוותר. אבל אז אני נזכרת למה התחלתי לרוץ מלכתחילה. אני נזכרת בחלומות שלי, בערכים שלי, באנשים שאני אוהבת. ואז אני לוקחת נשימה עמוקה, ופשוט ממשיכה.
אז מה השאלה הכי חשובה שאת לוקחת איתך מכאן? לא "איך להצליח", אלא "איך לחיות חיים מלאים באמת?"
אני מזמינה אותך לחשוב על זה, ולשתף אותי בתגובות. אולי ביחד נמצא את התשובה.
