אני חייבת לשתף אתכן במשהו שהטריף אותי לאחרונה. אתן יודעות איך זה, אתן פותרות בעיה, מרגישות מלכות עולם, ואז...בום! הבעיה חוזרת, לפעמים אפילו יותר גרוע. זה קרה לי עם החרדות שלי. עבדתי קשה כדי להתמודד איתן, הרגשתי סוף סוף בשליטה, ואז הכל חזר בעוצמה. הרגשתי כאילו כל העבודה שלי ירדה לטמיון. זה היה מעצבן!
ואז עצרתי רגע ושאלתי את עצמי: רגע, אולי אני מפספסת משהו? אולי הפתרון הוא לא לפתור את הבעיה, אלא להבין את המנגנון שגורם לה לחזור?
הטעות הקריטית שאנחנו עושות
רובנו מנסות "לכבות שריפות". משהו קורה, אנחנו מגיבות, פותרות את הבעיה נקודתית, ושוכחות לחשוב על המערכת כולה. זו קצת כמו לנגב את הרצפה כשהברז דולף – אתן מבזבזות אנרגיה בלי לפתור את הבעיה האמיתית.
(ואני יודעת את זה לא רק כי אני קוראת מחקרים על תיאוריה מערכתית, אלא כי עשיתי את זה מיליון פעם בעצמי!)
הנה, דוגמה קטנה: אני שונאת לאחר לפגישות. ברמה כזאת שזה מלחיץ אותי. אז מה הייתי עושה? יוצאת מהבית חצי שעה מוקדם יותר. פתרון נהדר! אבל מה קורה כשקורה משהו בלתי צפוי? פקק? עיכוב? אני מגיעה לפגישה סחוטה, עצבנית, ומרגישה שנכשלתי.
אבל למה זה קורה לי? האם זאת רק נטייה אישית להילחץ מאיחורים? או שאולי יש משהו יותר עמוק?
התובנה המפתיעה: הכל קשור למערכת
אחרי מחקר קטן (וקריאה אובססיבית בבלוגים של פסיכולוגיה חיובית), הבנתי שהמפתח הוא להסתכל על הדברים כמערכת. זה אומר להבין את הקשרים בין כל החלקים השונים בחיינו, ולראות איך הם משפיעים אחד על השני.
למשל, גיליתי (באיחור, אני מודה) שהסטרס שלי נובע לא רק מפחד מאיחורים, אלא גם מזה שאני מנסה לדחוס יותר מדי דברים ליום אחד. אני מנסה להיות סופר-וומן – לעבוד, לטפל בבית, לבלות עם חברים, להתאמן, לקרוא – והתוצאה היא שאני תמיד על הקצה, וכל דבר קטן מערער את האיזון.
ומה עשיתי אז? ניסיתי לתקן את הלו"ז, לחלק את הזמן טוב יותר! ניסיתי. באמת שניסיתי.
אבל אז קראתי משהו ששינה לי את כל התמונה. אנחנו לא יכולות לנהל זמן, אנחנו יכולות לנהל אנרגיה. (המשפט הזה לבד שווה את כל המאמר, נכון?)
במקום לנסות לדחוס יותר דברים ליום אחד, התחלתי לחשוב על איך אני יכולה להגדיל את האנרגיה שלי. לישון יותר, לאכול בריא יותר, להקדיש זמן לדברים שאני אוהבת. וניחשתן מה? פתאום, האיחורים כבר לא היו סוף העולם. כי הייתי יותר רגועה, יותר סבלנית, יותר מוכנה להתמודד עם אתגרים.
הסוד הוא בשינוי הפרספקטיבה
הבנתן? זה לא משנה כמה חזק תנסו לכבות את השריפה, אם אתן לא מטפלות במקור האש. אם אתן רק מגיבות לסימפטומים, הבעיות ימשיכו לחזור.
אבל איך עושים את זה בפועל? הנה כמה צעדים קטנים שאני מצאתי כמועילים:
- שימו לב לדפוסים: מתי הבעיות חוזרות? מה קורה לפני שהן מופיעות? האם יש טריגרים מסוימים?
- שאלו "למה" 5 פעמים: אל תסתפקו בתשובה הראשונה. חפרו עמוק יותר עד שתגיעו לשורש הבעיה. (שיטה שלקוחה מלימודי הנדסת תעשייה וניהול, כן?)
- התמקדו באנרגיה, לא בזמן: תחשבו איך אתן יכולות להגדיל את האנרגיה שלכן, ולא איך אתן יכולות לדחוס יותר דברים ליום אחד.
- היו סבלניות: שינוי לוקח זמן. אל תצפו לפתרונות מהירים. ותזכרו, גם כישלונות הם חלק מהדרך.
למה זה רלוונטי דווקא עכשיו?
בעידן הזה, שבו הכל מהיר ואינטנסיבי, קל ליפול למלכודת של כיבוי שריפות. אנחנו מרגישות שאנחנו חייבות להספיק הכל, לעשות הכל, להיות הכל. אבל האמת היא, שאנחנו לא יכולות. ואם ננסה, אנחנו רק נשרוף את עצמנו.
אז קחו רגע, תנשמו עמוק, ותזכרו: אתן לא לבד. כולנו מתמודדות עם בעיות חוזרות, עם אתגרים, עם קשיים. אבל אם נלמד להסתכל על הדברים כמערכת, אם נתמקד באנרגיה שלנו, אם נהיה סבלניות כלפי עצמנו, נוכל ליצור שינוי אמיתי.
עכשיו, תורכן: אילו בעיות חוזרות אתן מנסות לפתור שוב ושוב? מה למדתן מהניסיון שלכן? שתפו אותי בתגובות! אני באמת רוצה לשמוע.
