אוקיי, בואו נדבר על זה רגע. באמת נדבר. כי אני חייבת להוציא את זה. כמה פעמים מצאתם את עצמכם עושים בדיוק את ההיפך ממה שידעתם שהוא הדבר הנכון, הבריא, המשמח, המקדם? יותר מדי, אני מנחשת. גם אני.
אני זוכרת תקופה שהייתי תקועה בעבודה שלא סבלתי. ידעתי שהיא שוחקת אותי, שאני לא מממשת את הפוטנציאל שלי, שאני מגיעה הביתה מותשת ועצבנית. אבל כל בוקר קמתי וחזרתי לשם. כמו איזה רובוט.
זה מצחיק, כי מצד שני, תמיד הייתי "חכמה". קראתי ספרים על התפתחות אישית, הקשבתי לפודקאסטים, עשיתי מדיטציה (מדי פעם, כשהמצפון צבט חזק מדי). ידעתי מה אני צריכה לעשות. אבל למה, לכל הרוחות, לא עשיתי את זה?
(רגע של גילוי נאות: אני לא מדברת רק על עבודה. זה יכול להיות גם בזוגיות, עם תזונה, עם פעילות גופנית, עם דחיינות כרונית… אתם יודעים.)
הבטחתי הבטחה רגשית, נכון? אני מבטיחה לכם שבסוף המאמר הזה, תבינו קצת יותר טוב למה אנחנו עושים את הדברים שאנחנו עושים (או לא עושים). ותהיה לכם נקודת מבט קצת אחרת על ה"למה" הזה. מבטיחה גם תקווה. כי זה לא גזירת גורל.
הפער בין ידע ליישום: המדע והחיים
אז מה בעצם קורה פה? למה אנחנו כל כך טובים בלדעת, וכל כך גרועים בלעשות?
אחד ההסברים המרתקים מגיע מתחום הנוירו-פסיכולוגיה. פרופ' אן גרייביל, חוקרת מוח מובילה ב-MIT, גילתה שהמוח שלנו מחווט להרגלים. (Graybiel, A. M. (2008). Habits, rituals, and the evaluative brain. Annual Review of Neuroscience, 31, 359-387). ההרגלים האלה, שהם כמו מסלולים מהירים במוח, נועדו לחסוך לנו אנרגיה. הם מאפשרים לנו לעשות דברים באופן אוטומטי, בלי לחשוב עליהם יותר מדי.
זה נפלא כשמדובר בצחצוח שיניים או נהיגה. אבל מה קורה כשההרגלים שלנו משרתים אותנו בצורה גרועה? כשאנחנו תקועים בהרגלים של דחיינות, אכילה רגשית, או הסתפקות במועט?
האמת המרה היא שהמוח שלנו לא תמיד מבדיל בין הרגל "טוב" להרגל "רע". הוא פשוט ממשיך לפעול על אוטומט.
אבל הנה הקאץ': המוח שלנו הוא פלסטי. אנחנו יכולים לשנות את המסלולים האלה. זה דורש מאמץ, מודעות והתמדה. אבל זה אפשרי.
"אבל איך?" - השאלה האמיתית
אני יודעת מה אתם חושבים. "אוקיי, נעמה, תודה על השיעור בנוירו-פסיכולוגיה. אבל זה לא עוזר לי לקום מחר בבוקר עם מוטיבציה להתאמן". אני לגמרי מבינה. ידע זה כוח, אבל הוא לא פותר את הבעיה.
הנקודה היא שהפער בין ידע ליישום הוא לא רק עניין של משמעת עצמית או כוח רצון. זה עניין של חיבור רגשי. אנחנו צריכים להבין למה אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים. מה הצורך שההרגל ה"רע" הזה ממלא?
(אתם יודעים מה? זה תמיד מפתיע אותי כמה פעמים אנחנו משתמשים בהרגלים שליליים כדי לברוח מרגשות לא נעימים. חרדה, בדידות, תסכול…)
לדוגמה, אולי אני אוכלת ג'אנק פוד כי זה נותן לי נחמה רגעית כשאני מרגישה לחוצה. או שאני דוחה משימות כי אני מפחדת להיכשל. או שאני נשארת במערכת יחסים לא טובה כי אני מפחדת להיות לבד.
ברגע שאנחנו מבינים את הצורך הזה, אנחנו יכולים להתחיל לחפש דרכים בריאות יותר למלא אותו.
ההפתעה: לפעמים זה לא קשור אלינו בכלל
אבל רגע, יש עוד טוויסט בעלילה. לפעמים, ה"למה" הזה לא קשור אלינו בכלל. הוא קשור לסביבה שלנו. לנורמות חברתיות, לציפיות של אחרים, למסרים שאנחנו קולטים מהתקשורת.
קחו לדוגמה את נושא ה"הספק". אנחנו חיים בעולם שמעריך הספק. אם אתם לא "יצרניים" כל הזמן, אתם מרגישים אשמים. אבל מה קורה אם אתם צריכים מנוחה? מה קורה אם אתם צריכים זמן לעצמכם?
פה אני חייבת לציין את אוליבר בורקמן, עיתונאי בריטי שכתב ספר מדהים בשם "ארבעת אלפים שבועות: ניהול זמן לבני תמותה" (Burkeman, O. (2021). Four thousand weeks: Time management for mortals. Farrar, Straus and Giroux). הוא טוען שאנחנו צריכים להפסיק לרדוף אחרי הספק אינסופי, ולהתחיל לקבל את המגבלות שלנו.
הוא אומר ש"ההספק הוא מלכודת. ככל שאתה מספיק יותר, אתה מצפה מעצמך להספיק עוד יותר".
וואו, זה חזק, נכון?
אז מה עושים? איך משחררים את עצמנו מהלופ הזה? איך מתחילים לעשות את מה שטוב לנו?
הצעדים הקטנים שמשנים הכל
אני לא מאמינה בפתרונות קסם. השינוי האמיתי דורש זמן, סבלנות וחמלה עצמית. אבל הנה כמה צעדים קטנים שיכולים לעזור:
- שימו לב: עצרו רגע ותשאלו את עצמכם: מה אני מרגישה עכשיו? מה אני צריכה? מה אני באמת רוצה?
- היו סלחניים: אל תשפטו את עצמכם על הטעויות שלכם. כולנו טועים. העיקר הוא ללמוד מהם.
- חפשו תמיכה: דברו עם חברים, עם משפחה, עם מטפל. אל תנסו לעשות הכל לבד.
- תתחילו בקטן: אל תנסו לשנות הכל בבת אחת. תתחילו בצעד קטן אחד, ותראו לאן הוא מוביל אתכם.
- תחגגו הצלחות: תנו לעצמכם קרדיט על כל צעד קטן שאתם עושים בכיוון הנכון.
אני יודעת, זה נשמע קלישאתי. אבל תאמינו לי, זה עובד. אני יודעת מניסיון אישי.
אני לא אגיד לכם שאני תמיד עושה את מה שטוב לי. אני עדיין נאבקת לפעמים. אבל אני משתדלת להיות מודעת, להיות סלחנית, ולחפש תמיכה.
ומה הכיוון מחקר האישי שלי להמשך? אני רוצה לחקור יותר לעומק את הקשר בין חמלה עצמית לבין שינוי הרגלים. אני חושבת שיש שם משהו עמוק ומשמעותי.
אז, מה אתם חושבים? איזה הרגל הייתם רוצים לשנות? ומה עוצר אתכם? שתפו אותי בתגובות. באמת מעניין אותי לשמוע.
