האמת? אני ממש לא אוהבת שיחות קשות. יש משהו במחשבה עליהן שמכווץ לי את הבטן. אולי זה הפחד לפגוע, אולי הפחד להיפגע, ואולי פשוט הצורך להתמודד עם רגשות לא נעימים.
פעם חשבתי ששיחות קשות הן עניין של אופי – שיש אנשים שיודעים לעשות את זה בקלות, ואני פשוט לא אחת מהם. אבל אז התחלתי לחקור קצת יותר לעומק, וגיליתי שהסיפור קצת יותר מורכב מזה.
אז למה הן כל כך קשות?
התשובה, כמו תמיד, נמצאת קצת במוח שלנו, וקצת בלב שלנו.
- המוח האמוציונלי משתלט: כשאנחנו נכנסים לסיטואציה טעונה, האמיגדלה – מרכז הפחד במוח – משתלטת. היא מפעילה תגובת "הילחם או ברח", מה שמקשה עלינו לחשוב בצלילות ולהגיב באופן רציונלי. (מקור: דניאל גולמן, "אינטליגנציה רגשית"). זה כמו שמישהו לוחץ על כפתור ה"פאניקה" בתוכנה שלנו.
תובנה קטנה:* הנה משהו שאולי יעזור – נסו לזהות את התחושות הפיזיות שלכם כשאתם מרגישים מאוימים. זה יכול להיות דופק מואץ, נשימה שטחית, או אפילו סתם תחושת כיווץ בבטן. זיהוי התחושות האלה הוא הצעד הראשון בללמוד להרגיע את האמיגדלה.
- אנחנו לא אוהבים קונפליקטים: אף אחד לא אוהב להיות לא נעים. אנחנו חיות חברתיות, ואנחנו רוצים שיאהבו אותנו. קונפליקטים מאיימים על הצורך הזה שלנו, ולכן אנחנו מנסים להימנע מהם. אבל הימנעות רק מחמירה את המצב בטווח הארוך.
שאלה למחשבה:* האם אנחנו באמת נמנעים מקונפליקט, או שאנחנו פשוט דוחים אותו לרגע שבו הוא יהיה הרבה יותר גדול ומכוער?
- אנחנו לא יודעים איך לעשות את זה נכון: רובנו לא קיבלנו הכשרה רשמית איך לנהל שיחות קשות. אנחנו לומדים תוך כדי תנועה, לרוב על ידי ניסוי וטעייה (ובדרך כלל יותר טעייה מניסוי).
ההתנסות שלי:* אני זוכרת פעם שניסיתי לסיים מערכת יחסים עם מישהו, ויצאתי משם בתחושה שאני הנבל בסיפור. הבנתי שהייתי צריכה להתכונן יותר, לחשוב על מה אני רוצה להגיד ואיך אני רוצה להגיד את זה.
התובנה המפתיעה:
אבל הנה משהו שלמדתי לאחרונה ששינה לי את כל התמונה: שיחות קשות הן לא תמיד שליליות. הן יכולות להיות הזדמנות לצמיחה, לחיזוק מערכות יחסים, ולהעמקת ההבנה.
אני יודעת, זה נשמע קצת קלישאתי, אבל תחשבו על זה רגע. אם אנחנו מצליחים לעבור שיחה קשה בצורה מכבדת ואותנטית, אנחנו יוצאים ממנה יותר חזקים, יותר מחוברים, ויותר מודעים לעצמנו.
אז מה עושים?
אז איך הופכים שיחות קשות ממשהו שמפחיד אותנו למשהו שאנחנו יכולים להתמודד איתו בביטחון? הנה כמה טיפים שאני גיבשתי לעצמי, שאולי יעזרו גם לכם:
- הכינו את הקרקע: לפני שאתם נכנסים לשיחה, תנסו להבין מה אתם רוצים להשיג. מה המטרה שלכם? מה חשוב לכם להגיד? תכתבו לעצמכם נקודות, או אפילו תתרגלו את השיחה מול המראה. זה יעזור לכם להישאר ממוקדים ולמנוע הסחות דעת.
- תקשיבו באמת: אחד הדברים הכי חשובים בשיחה קשה הוא להקשיב לצד השני. לא רק לשמוע את המילים שלהם, אלא להבין את הרגשות והצרכים שלהם. נסו לשים את עצמכם במקומם, ולראות את הדברים מנקודת המבט שלהם.
- תדברו בגוף ראשון: במקום להאשים או לבקר, תדברו על הרגשות והצרכים שלכם. לדוגמה, במקום להגיד "אתה תמיד עושה את זה", תגידו "אני מרגישה מוזנחת כשאתה לא מקדיש לי זמן". זה פחות תוקפני, ויותר מזמין לשיתוף פעולה.
- תזכרו את האנושיות: גם כשאתם כועסים או פגועים, תזכרו שגם הצד השני הוא בן אדם. גם לו יש רגשות, צרכים, ופחדים. תנסו להתייחס אליו בכבוד, גם אם אתם לא מסכימים איתו.
- תקחו הפסקה אם צריך: אם אתם מרגישים שהשיחה מתחילה להתחמם מדי, אל תהססו לקחת הפסקה. תגידו "אני צריכה קצת זמן לחשוב על זה", ותחזרו לשיחה כשאתם מרגישים יותר רגועים.
- הכי חשוב – תהיו אותנטיים: אל תנסו להיות מישהו שאתם לא. תדברו מהלב, ותביעו את הרגשות שלכם בצורה כנה ואמיתית. אנשים יעריכו את זה, גם אם הם לא מסכימים עם כל מה שאתם אומרים. (מקור: ברנה בראון, "המתנה של חוסר השלמות").
מחשבה לסיום:* אולי הקושי בשיחות האלה הוא לא רק הפחד מפני מה יקרה, אלא גם הפחד לחשוף את עצמנו, להיות פגיעים.
סוף פתוח:
אני יודעת, זה לא קל. שיחות קשות תמיד יהיו מאתגרות. אבל אם אנחנו ניגשים אליהן עם גישה פתוחה, לב רחב, וקצת מודעות עצמית, אנחנו יכולים להפוך אותן להזדמנות לצמיחה ולשיפור מערכות היחסים שלנו.
אז מה דעתכם? האם אתם מוכנים לאתגר את הפחדים שלכם ולנסות לגשת לשיחות קשות בצורה אחרת? אשמח לשמוע את המחשבות שלכם.
