האמת? פעם הייתי מכורה. מכורה קשה. לא לסמים, לא לאלכוהול, אלא למסך הקטן הזה, הטלפון. גלול אינסופי של סרטונים, פוסטים, עדכונים. הרגשתי שאני חייבת לדעת הכל, להיות מעודכנת בכל רגע. אבל בפנים, משהו כאב.
הייתי בטוחה שאני מפספסת משהו חשוב אם אני לא מחוברת. אבל מה שגיליתי, בדרך הקשה, זה שמה שבאמת פיספסתי היה החיים עצמם.
אני זוכרת את הרגע הזה, כאילו היה אתמול. יום שישי בצהריים, שמש מלטפת, חברה טובה מחכה לי בבית קפה. במקום להנות מהרגע, מצאתי את עצמי שקועה בטלפון, מנסה לתעד את החיים במקום לחיות אותם. היא שאלה אותי, ברכות, "נעמה, את בכלל פה איתי?". זה צרב לי.
וזה השפיע עלי יותר ממה שחשבתי.
כאן התחיל המסע שלי. מסע להחזיר לעצמי את החיים. מסע לפחות מסכים ויותר חיים. ואני רוצה לשתף אתכם במה שלמדתי, כי אני בטוחה שאני לא לבד.
הנה משהו שאף אחד לא מספר לכם: הטכנולוגיה אמורה לשרת אותנו, לא ההיפך. זה נשמע טריוויאלי, נכון? אבל כמה מאיתנו באמת חיים ככה?
אני לא אגיד לכם לזרוק את הטלפון לפח (למרות שלפעמים בא לי!). אני אגיד לכם להיות מודעים. לשאול את עצמכם: מה אני מרוויחה מזה? האם זה ממלא אותי או רק מרוקן?
למדתי את זה על בשרי: אחרי אינספור שעות מול המסך, התחלתי לסבול מחרדות, קשיי שינה וירידה בריכוז. מחקרים מראים קשר ישיר בין שימוש מופרז במסכים לבין בעיות אלו (למשל, מחקר של Twenge, J. M. (2017). iGen: Why Today's Super-Connected Kids Are Growing Up Less Rebellious, More Tolerant, Less Happy--and Completely Unprepared for Adulthood. Atria Books.). זה לא סתם צירוף מקרים.
אז מה עשיתי? התחלתי בקטן.
- "שבת שבתון" מהמסכים: אחת לשבוע, אני מכריזה על יום חופש מהמסך. בלי טלפון, בלי טלוויזיה, בלי מחשב. בהתחלה זה היה קשה, כמו גמילה מסם. אבל לאט לאט התחלתי להנות מהשקט, מהזמן לעצמי, מהחיבור האמיתי עם הסובבים אותי.
- "שעות הזהב": קבעתי שעות ביום שבהן הטלפון כבוי או במצב שקט. בעיקר בבוקר ובערב, לפני השינה. גיליתי שהבוקר שלי הרבה יותר רגוע ופרודוקטיבי בלי המבול האינסופי של הודעות ועדכונים. והשינה שלי? וואו, איכות השינה שלי השתפרה פלאים.
- מציאת תחליפים: מצאתי פעילויות שממלאות אותי, כמו קריאה, יצירה, טיולים בטבע, זמן איכות עם חברים ומשפחה. דברים שבאמת עושים לי טוב, ולא רק מעבירים את הזמן.
אני יודעת, קל להגיד וקשה לעשות. היו לי הרבה נפילות בדרך. היו ימים שהרגשתי שאני חייבת לבדוק מה קורה באינסטגרם, שאני מפספסת משהו. אבל בכל פעם, הזכרתי לעצמי את המטרה: להחזיר לעצמי את החיים.
וזה עבד.
היום אני מרגישה הרבה יותר מאושרת, רגועה ומחוברת לעצמי ולסובבים אותי. אני עדיין משתמשת בטלפון, אבל בצורה מודעת ומבוקרת. אני שולטת בטכנולוגיה, ולא היא בי.
אבל רגע, יש עוד משהו: מה לגבי התוכן שאנחנו צורכים? האם הוא מעורר השראה, מלמד, מעצים? או שהוא רק מגביר את החרדות, התסכול והתחרותיות?
גם פה, למדתי בדרך הקשה. מצאתי את עצמי משווה את עצמי כל הזמן לאחרים, מרגישה לא מספיק טובה, לא מספיק יפה, לא מספיק מוצלחת. זה הרס אותי מבפנים.
אז החלטתי לעשות ניקוי רעלים רציני ברשתות החברתיות. התחלתי לעקוב רק אחרי אנשים ודפים שמעוררים בי השראה, מלמדים אותי משהו או פשוט גורמים לי לחייך. מחקתי את כל מי שהעלה בי תחושות שליליות.
וזה שינה הכל. פתאום, הרשתות החברתיות הפכו להיות מקום יותר חיובי, מעצים ומעורר השראה. מקום שאני נהנית להיות בו, ולא רק מרגישה חייבת.
אני יודעת שזה מסע אישי, ואין פתרונות קסם. מה שעבד בשבילי, לא בטוח יעבוד בשבילכם. אבל אני מקווה שהשיתוף שלי נתן לכם קצת השראה להתחיל לחשוב על זה. לשאול את עצמכם: מה אני רוצה מהחיים? האם המסכים משרתים את המטרה הזאת?
אני לא מבטיחה שזה יהיה קל. אבל אני מבטיחה שזה יהיה שווה את זה.
בסופו של דבר, החיים האמיתיים קורים כאן ועכשיו, לא במסך. אז בואו נרים את הראש, נסתכל סביבנו, ונחיה אותם במלואם.
אני סקרנית לשמוע: מה הצעד הראשון שאתם מתכוונים לעשות כדי להפחית את השימוש במסכים ולהחזיר לעצמכם את החיים? שתפו אותי בתגובות!
