האמת? אני כמעט מצטערת לספר לכם את זה. זה לא בדיוק משהו שמטפלת בצמחי מרפא אמורה להודות בו. אבל נו, אם לא נלמד מהטעויות שלנו, מה הטעם בכל הידע הזה?
אז הנה זה בא: הטעות הכי גדולה שלי הייתה… לחשוב שאני יודעת הכל.
כן, כן, אני יודעת. זה נשמע מובן מאליו, אבל תנו לי להסביר. הייתי בטוחה שאחרי שסיימתי את הלימודים, אחרי שקראתי כל ספר אפשרי על צמחי מרפא, אחרי שהכנתי תמיסות ומשחות בלי סוף, אני מוכנה לכל אתגר. האגו שלי היה בשמיים.
איזו נאיביות.
חשבתי שכל מה שצריך זה לזהות את הסימפטומים, להתאים את הצמח הנכון – ובום! – ריפוי. מהר מאוד גיליתי שהמציאות מורכבת הרבה יותר.
הייתה לי מטופלת, צעירה בשנות ה-30 לחייה, שסבלה מחרדות קשות. קראתי את התיק הרפואי שלה, שמעתי את הסיפור שלה, וישר קפצתי למסקנות. "אוקיי," חשבתי לעצמי, "זו בבירור בעיה של חוסר איזון במערכת העצבים. קמומיל, לבנדר, מליסה – והיא כמו חדשה!"
אז רשמתי לה פורמולה של צמחי מרפא מרגיעים, הסברתי לה איך לקחת אותם, ושלחתי אותה הביתה עם חיוך של ניצחון. הייתי כל כך בטוחה בעצמי.
אבל אחרי שבועיים, היא חזרה אליי. לא רק שהחרדות שלה לא השתפרו, הן החמירו. היא הייתה מיואשת, ואני הייתי המומה. מה קרה פה לעזאזל?
אז התחלתי לחפור. באמת לחפור. דיברתי איתה שוב, הפעם הקשבתי יותר ופחות ניסיתי "לפתור" את הבעיה שלה. גיליתי שהחרדות שלה היו קשורות ישירות למערכת יחסים רעילה שהייתה לה עם הבוס שלה בעבודה. היא הרגישה חסרת אונים, תקועה, ולא ידעה איך לצאת מהמצב הזה. (מקור: מחקרים מראים שקשר ישיר בין סביבת עבודה רעילה וחרדות, ראו למשל מאמר ב- "Journal of Occupational Health Psychology").
ואז הבנתי.
הבנתי שהצמחים הם רק כלי. כלי עוצמתי, אין ספק, אבל עדיין רק כלי. הם לא תחליף לשיחה כנה, להקשבה אמיתית, להבנה של הנפש. הם לא יכולים לפתור בעיות עמוקות שדורשות שינוי פנימי וחיצוני.
באותו רגע הבנתי את הטעות שלי. חשבתי שאני מטפלת בגוף, אבל שכחתי את הנפש. התמקדתי בסימפטומים, אבל התעלמתי מהשורש.
מאז, הגישה שלי השתנתה לחלוטין. אני עדיין משתמשת בצמחי מרפא, כמובן, אבל אני תמיד מתחילה בשיחה מעמיקה עם המטופלים שלי. אני שואלת אותם שאלות קשות, מקשיבה להם בלי שיפוטיות, מנסה להבין את הסיפור שלהם. (טיפ קטן: תשאלו את עצמכם "מה עוד יכול להיות פה?").
ואז, רק אז, אני בוחרת את הצמחים המתאימים. אבל הפעם, הם לא נועדו רק להקל על הסימפטומים, אלא גם לתמוך בתהליך הריפוי העמוק. לתת כוח להתמודד עם האתגרים, לעזור לשחרר טראומות, לעודד צמיחה.
לדוגמה, במקרה של אותה מטופלת, בנוסף לצמחים המרגיעים, הוספתי גם צמח שנקרא רודיולה. רודיולה הוא צמח אדפטוגני, כלומר הוא עוזר לגוף להתמודד עם סטרס. אבל מעבר לכך, הוא גם ידוע ביכולתו להגביר את הביטחון העצמי ואת תחושת המסוגלות. (מקור: סקירה מדעית על רודיולה כצמח אדפטוגני ב- "Phytomedicine").
הסברתי לה על האפשרות לשנות את המצב בעבודה, או לחפש עבודה אחרת שמתאימה לה יותר. עודדתי אותה לפנות לטיפול פסיכולוגי כדי לעבד את הרגשות שלה. וביחד, לאט לאט, היא התחילה להרגיש יותר טוב.
זה לא היה קסם. זה היה תהליך ארוך ומורכב, עם עליות ומורדות. אבל בסופו של דבר, היא הצליחה לצאת מהלופ הזה של חרדות, למצוא עבודה חדשה, ולבנות לעצמה חיים מאושרים יותר.
ומה אני למדתי מכל זה? שלפעמים, הטעות הכי גדולה שלנו היא לחשוב שאנחנו יודעים הכל. ושריפוי אמיתי לא קורה רק בגוף, אלא גם בנפש.
ריפוי הוא מסע.
אז בפעם הבאה שאתם מחפשים פתרון לצרה שלכם, אל תסתפקו בתרופה מהירה. תשאלו את עצמכם מה באמת קורה שם, עמוק בפנים. תקשיבו לגוף שלכם, לנפש שלכם, ללב שלכם. ותזכרו: הכוח לרפא את עצמכם נמצא כבר בתוככם.
אני יודעת שזה קשה, שלפעמים זה מפחיד, אבל זה שווה את זה. כי בסופו של דבר, הריפוי האמיתי הוא לא רק להעלים את הסימפטומים, אלא גם לגלות את עצמנו מחדש.
ואולי, רק אולי, זה גם מה שכולנו צריכים.
אשמח לשמוע מה אתם חושבים על זה. האם גם אתם חוויתם טעויות דומות? שתפו אותי בתגובות!
