האמת? פחדתי. ממש פחדתי. קפה בשבילי זה לא רק משקה, זה טקס, זה חברה, זה... נו, אתן יודעות. כשד"ר גל אמרה לי שאולי המיגרנות שלי קשורות לקפה, זה הרגיש כמו גזר דין. שבוע בלי הקפה של הבוקר? בלי הדחיפה של הצהריים? איך אני אשרוד? (ד"ר גל, אגב, היא נוירולוגית מדהימה, אחת שבאמת מקשיבה, לא סתם זורקת מרשמים. ממליצה בחום!).
אבל המיגרנות... הן היו בלתי נסבלות. יום כן, יום לא, לפעמים יום אחרי יום. הרגשתי כמו אישה זקנה בת 28. משהו היה חייב להשתנות. אז נשמתי עמוק, ואמרתי לעצמי: נעמה, שבעה ימים. רק שבעה ימים. מה כבר יכול לקרות?
היום הראשון היה סיוט. כאבי ראש מטורפים, עייפות נוראית, עצבנות בלתי נשלטת. הרגשתי כמו מכורה לגמילה. התחלתי לחפש באינטרנט תחליפים לקפה, אבל הכל הרגיש לי... פשרה. לא רציתי פשרה, רציתי את הקפה שלי!
ואז נתקלתי במאמר מעניין ב"ניו יורק טיימס" על הקשר בין קפאין לכאבי ראש. הם טענו שקפאין יכול להיות גם גורם וגם תרופה, תלוי בכמות ובצורת הצריכה. זה גרם לי לחשוב - אולי אני לא צריכה לוותר על קפה לנצח, אלא רק למצוא את האיזון הנכון?
ביום השני והשלישי, המצב התחיל להשתפר. עדיין כאב ראש, אבל פחות אינטנסיבי. התחלתי לשים לב לדברים אחרים - איך הגוף שלי מגיב למזון, איך אני ישנה, איך הלחץ בעבודה משפיע עליי. זה היה כמו להתחיל לראות את העולם בצבעים יותר חדים.
הגוף שלנו חכם יותר ממה שאנחנו חושבות.
התחלתי לשתות תה ירוק במקום קפה, ואפילו גיליתי שאני די אוהבת אותו. הוא נותן לי אנרגיה עדינה יותר, לא את הבום המטורף של הקפה. התחלתי גם לעשות מדיטציה קצרה כל בוקר, משהו שלמדתי מחברה טובה שהיא מורה ליוגה. זה עזר לי להרגיע את המחשבות ולמנוע את כאבי הראש שמגיעים ממתח.
ביום הרביעי, קרה משהו מדהים. לא היה לי כאב ראש בכלל! לא האמנתי. הרגשתי אנרגטית, רגועה ומפוקסת. זה היה כאילו הגוף שלי סוף סוף נרגע והתחיל לתפקד כמו שצריך.
אבל אז עלתה בי מחשבה: אולי זה רק פלצבו? אולי זה סתם צירוף מקרים? לא רציתי לקפוץ למסקנות. המשכתי עם התה הירוק והמדיטציה, וניסיתי להיות מודעת לכל שינוי בגוף שלי.
ביום החמישי והשישי, המצב נשאר יציב. עדיין לא היו לי מיגרנות. התחלתי להרגיש יותר בטוחה בעצמי ויותר בשליטה על הגוף שלי. התחלתי לחשוב על היום שאחרי השבוע הזה - האם אני אחזור לקפה? ואם כן, באיזו כמות?
ביום השביעי... ניצחון! לא רק שלא הייתה לי מיגרנה, אלא גם הבנתי משהו חשוב על עצמי. הבנתי שאני לא צריכה את הקפה כמו שאני חשבתי שאני צריכה. הבנתי שאני יכולה למצוא אנרגיה וריכוז במקומות אחרים. הבנתי שאני חזקה יותר ממה שחשבתי.
אז מה קרה למיגרנות שלי? הן לא נעלמו לגמרי. אבל הן הפכו להיות הרבה פחות תכופות ויותר נסבלות. למדתי לזהות את הטריגרים שלהן (לחץ, חוסר שינה, מאכלים מסוימים) ולטפל בהם מראש.
וחזרתי לקפה? כן, אבל במינון אחר. כוס אחת בבוקר, וזהו. לא יותר.
אבל הכי חשוב, למדתי להקשיב לגוף שלי. להבין מה הוא צריך, ולא מה אני חושבת שהוא צריך.
הגוף שלנו תמיד מדבר אלינו. השאלה היא האם אנחנו מקשיבות.
אז מה אני רוצה שתקחי מהסיפור הזה? לא לוותר על הקפה לנצח (אלא אם זה מה שמתאים לך). אלא פשוט להיות מודעת. להקשיב לגוף שלך. לשים לב מה עובד ומה לא. ואולי, רק אולי, תגלי שגם את יכולה לחיות חיים מאושרים יותר, גם בלי הכוס קפה השנייה או השלישית.
ומה איתך? האם אי פעם חשבת על הקשר בין הקפה שלך לכאבי ראש שלך? אשמח לשמוע את הסיפור שלך בתגובות!
