תמיד הייתי טיפוס של "דקה לפני". דקה לפני שהאוטובוס מגיע, דקה לפני הפגישה, דקה לפני שהלחץ משתק אותי לגמרי. בוקר היה שם נרדף לטירוף מאורגן, סוג של מירוץ שליחים שבו אני מעבירה את השרביט מהשעון המעורר לקפה, ואז לעבודה – בלי לנשום.
יום אחד, מותשת מהקצב הזה, נתקלתי באיזה פוסט בפייסבוק על נשימות בוקר. "נשמע הזוי", חשבתי לעצמי. "מי בכלל עושה את זה? ואיך זה אמור לעזור לי לתקתק את המשימות שלי מהר יותר?". אבל משהו במבט העייף שלי במראה אמר לי שכדאי לנסות. נו, מה כבר יכול להיות? גג עוד משהו שלא עובד לי.
אז התחלתי. חמש דקות של נשימות מודעות בבוקר. בהתחלה הרגשתי מטופשת. כאילו אני עושה הצגה לעצמי. אבל לאט לאט, משהו התחיל לקרות.
זה לא קסם, אבל זה הכי קרוב לזה שמצאתי.
במשך שבועות, התמדתי. לפעמים הצלחתי להתעורר בזמן, לפעמים לא. לפעמים הנשימות הרגיעו אותי, לפעמים הן רק גרמו לי להיות מודעת יותר לכמה אני לחוצה. אבל לא הפסקתי.
ואז, שמתי לב למשהו מוזר. הדברים שהכי עצבנו אותי בבוקר - פקקים, מיילים דחופים, שיחות טלפון מציקות – פשוט הפסיקו להשפיע עלי באותה צורה. כאילו בניתי לעצמי שכבת מגן קטנה, אבל חזקה מאוד.
קראתי קצת על זה וגיליתי שיש דבר כזה שנקרא "תגובת ההרפיה". ד"ר הרברט בנסון, חוקר מאוניברסיטת הרווארד, גילה שהרפיה מודעת, כמו נשימות עמוקות, יכולה להפחית את תגובת ה"הילחם או ברח" של הגוף. (Herbert Benson, The Relaxation Response, 1975). זה לא רק עניין של ניו אייג'. זה מדע.
אבל רגע, מה זה בעצם אומר בפועל? הרי כולנו יודעים שצריך לנשום עמוק. מה באמת השתנה בחיים שלי?
השינוי האמיתי לא היה רק בהרגשה, אלא בתגובה.
פעם, אם מישהו היה חותך אותי בכביש, הייתי מתחילה לקלל, לצפור, להשתולל. פשוט נותנת לכל האנרגיה השלילית להשתלט עלי. עכשיו? אני נושמת עמוק, ממשיכה הלאה. לא בגלל שאני פתאום אדם טוב יותר, אלא כי פשוט אין לי כוח לבזבז אנרגיה על שטויות.
אני חייבת להודות, לא הכל ורוד. יש ימים שאני שוכחת לנשום עד שאני מרגישה את הכתפיים שלי דבוקות לאוזניים. ויש ימים שבהם אני מתעצבנת על הכלבים שלי שהעירו אותי מוקדם מדי ואז אני בכלל לא רוצה לנשום.
אבל גם בימים האלה, אני זוכרת את התחושה של השקט הפנימי הזה, ומנסה לחזור אליו. ואתם יודעים מה? זה בדרך כלל עובד.
אגב, גיליתי משהו מעניין. כשסיפרתי לחברה טובה על הניסוי שלי, היא אמרה לי שהיא קוראת לזה "דקת מיינדפולנס". מסתבר שיש אפליקציות שעוזרות לתרגל את זה. לא ניסיתי, אבל אולי זה שווה בדיקה.
אבל זה לא רק נשימות. זה גם עניין של מיינדסט. קראתי איפשהו שד"ר אדית אווה אגר, פסיכולוגית ניצולת שואה, אומרת שאנחנו לא יכולים לשלוט במה שקורה לנו, אבל אנחנו יכולים לשלוט בתגובה שלנו. (The Choice, Edith Eger, 2017). וזה, חברים, משנה את כל המשחק.
האמת? אני לא יודעת אם נשימות בוקר יצילו את העולם. אבל אני כן יודעת שהן הצילו לי את הבוקר. וזה, בתור התחלה, לא רע בכלל.
אני חושבת על זה הרבה. האם אנחנו באמת צריכים לרדוף אחרי עוד ועוד דברים כדי להיות מאושרים, או שאולי האושר נמצא ממש כאן, בנשימה הבאה שלנו?
אם אתם גם טיפוסים של "דקה לפני", אני ממש ממליצה לכם לנסות את זה. מה אכפת לכם? חמש דקות של נשימות מודעות. מה יכול לקרות? אולי תגלו שהבוקר שלכם (ובעקבותיו, גם שאר היום) יכול להיות קצת יותר רגוע, קצת יותר ממוקד, וקצת יותר שמח. ואם לא? תמיד אפשר לחזור לקפה חזק במיוחד.
אבל רגע לפני שאתם רצים לתרגל, שאלה לי אליכם: מה הדבר הקטן שאתם יכולים לעשות היום כדי להרגיש קצת יותר בשליטה על הבוקר שלכם?
