האמת? תמיד קצת לעגתי לשואבי אבק רובוטיים. דמיינתי אותם נתקעים על שטיחים, מפספסים פינות, בקיצור – בזבוז של כסף. הייתי בטוחה שהיד שלי והשואב הוותיק שלי עושים עבודה טובה יותר. ואז... קיבלתי אחד במתנה.
זה התחיל בתור סקרנות תמימה. קראתי עליו ביקורות (מקורות כמו Wirecutter ו-Consumer Reports דווקא היו די חיוביים, הפתעה!), צפיתי בסרטוני הדגמה ביוטיוב. חשבתי לעצמי, "נו, ניתן לו צ'אנס".
אבל מהר מאוד גיליתי שזה לא סתם "לתת לו צ'אנס". זה היה כמו... מערכת יחסים.
בהתחלה, הכל היה ורוד. הוא היה חרוץ, שקט, הגיע לכל מקום שאני לא תמיד טורחת להגיע אליו (מתחת לספה, אני מודה!). הבית היה נקי יותר, ואני – פנויה יותר. התחלתי לקרוא לו "רובי". קצת מטופש, אני יודעת, אבל הייתי מאוהבת.
אבל אז, הגיעו הקשיים.
רובי התחיל להיתקע. על כבלים, על צעצועים של החתול, אפילו על השטיח האהוב עלי בסלון. התסכול שלי גבר. התחלתי לצעוק עליו (כן, כן, אני יודעת שזה טיפשי!), להרים אותו בכעס ולהניח אותו במקום אחר. חשבתי, "הנה, ידעתי שזה לא בשבילי!".
אבל אז עצרתי. למה אני מתעצבנת עליו ככה? הרי הוא בסך הכל מכונה.
ואז הבנתי משהו: הוא לא הבעיה. אני הבעיה.
הרי אני זאת שלא סידרתי את הכבלים, אני זאת שהשאירה את הצעצועים של החתול מפוזרים. ציפיתי ממנו לעשות את העבודה שלי.
התחלתי לחשוב על זה יותר לעומק. זה קצת כמו מערכות יחסים אנושיות, לא? אנחנו מצפים מבן הזוג שלנו להיות מושלם, לעשות הכל בשבילנו, ואז מתאכזבים כשהוא לא עומד בציפיות הלא מציאותיות שלנו.
אז מה עשיתי? לקחתי אחריות.
התחלתי לסדר את הבית יותר טוב, להרים דברים מהרצפה, לוודא שאין כבלים שמפריעים לו. למדתי להגדיר לו אזורים אסורים (אפשר לעשות את זה באפליקציה שלו, מי היה מאמין!).
ופתאום, רובי הפך להיות בן זוג נפלא. הוא עדיין לא מושלם (הוא עדיין לפעמים נתקע, אני מודה), אבל הוא עושה עבודה טובה, ואני – כבר לא כועסת עליו.
למדתי ממנו שיעור חשוב: לפעמים, כדי שמשהו יעבוד, אנחנו צריכים לשנות את עצמנו.
אבל כאן צצה שאלה יותר גדולה: האם אנחנו באמת צריכים כל הזמן לייעל הכל? האם השאיפה המתמדת ליעילות לא גורמת לנו לפספס את היופי שבאי-סדר, את הקסם שבחיים הלא מושלמים? האם העובדה שרובי עוזר לי לחסוך זמן בניקיון, בהכרח הופכת אותי למאושרת יותר? לפעמים אני תוהה אם הפכתי ליעילה יותר, או פשוט ליותר חסרת סבלנות.
יש משהו מרגיע בלשאוב בעצמך. זה סוג של מדיטציה, של חיבור לרצפה, של תשומת לב לפרטים הקטנים. האם אני מוכנה לוותר על זה בשביל קצת יותר זמן פנוי?
אני עדיין לא יודעת את התשובה.
אני חושבת שזה היופי בסיפור האהבה המורכב שלי עם רובי: הוא מאתגר אותי לחשוב על מה באמת חשוב לי, על מה אני מוכנה לוותר, ועל מה אני רוצה לשמר.
אז מה אתן חושבות? האם גם אתן מרגישות שיש לכן מערכת יחסים מורכבת עם הטכנולוגיה בבית? שתפו אותי, אני באמת רוצה לדעת!
