אוקיי, בואו נדבר על זה. על המרצפת הזאת. אתם יודעים, זאת שתמיד זזה כשדורכים עליה, וגורמת ללב לדפוק קצת יותר מהר מפחד שתיכף היא תתרומם ותפיל אותך? כן, בדיוק זאת.
אצלי בבית, היא הייתה בסלון. לא סתם מרצפת רופפת, אלא המרצפת הרופפת. זאת שהילדים כבר למדו לדלג מעליה, האורחים היו מופתעים ממנה, ואני... אני פשוט התרגלתי אליה. התרגלתי לחיות איתה, כאילו היא חלק מהריהוט.
אבל אז, יום אחד, שמעתי שיחה בין הבן שלי לחבר שלו. הוא אמר לו, בטון הכי תמים בעולם: "בבית שלנו יש מרצפת רופפת. זה כזה כיף לקפוץ עליה!"
כיף לקפוץ עליה? כיף? אני, שהייתי בטוחה שהמרצפת הזאת היא סמל לכל מה שמפריע לי בחיים – דברים שלא עובדים, תיקונים שצריך לעשות, דברים שמזכירים לי שאני לא מושלמת – פתאום שמעתי ילד רואה בה משהו כיפי.
רגע, מה בעצם הסיפור פה? למה אני רואה במרצפת הזאת רק מטרד, והוא רואה בה הזדמנות למשחק?
הלכתי לחקור. לא, לא את המרצפת (למרות שגם זה היה צריך לקרות בסוף). חקרתי את עצמי. למה אני מתייחסת לבעיות קטנות כאלה כאל אסונות? למה כל דבר שלא מתקתק כמו שעון שוויצרי גורם לי לתסכול?
ואז הבנתי. זה לא קשור למרצפת. זה קשור לפרפקציוניזם. זה קשור לצורך הזה שלנו, כחברה, להיות תמיד בסדר, תמיד מושלמים, תמיד להציג חזית אחידה של הצלחה.
קחו לדוגמה את המחקר של פרופסור ברנה בראון על פגיעות. היא טוענת שאנחנו מתרחקים מפגיעות כי אנחנו חוששים מחוסר חיבור, אבל דווקא הפגיעות היא זו שמחברת אותנו באמת. מעניין, נכון? בדיוק כמו המרצפת שלי.
אז, קצת בגלל הבן שלי, וקצת בגלל ברנה בראון (ואולי גם קצת בגלל שפשוט נמאס לי לשמוע את הקליקים האלה בכל פעם שמישהו דרך שם), החלטתי לתקן את המרצפת.
אבל לפני זה, ישבתי לידה. התבוננתי בה. ניסיתי לראות את מה שהבן שלי ראה. ניסיתי למצוא את הכיף.
אוקיי, כיף אולי לא מצאתי, אבל מצאתי משהו אחר. מצאתי השלמה. הבנתי שהחיים הם לא מושלמים. שהבית שלי לא מושלם. שאני לא מושלמת. וזה בסדר.
זה יותר מבסדר. זה אפילו יפה.
הלכתי לחנות, קניתי חומרים, וניגשתי למלאכה. לא הייתי בטוחה שאני יודעת מה אני עושה. האמת? לא ידעתי כלום. אבל זה לא עצר אותי.
הנה עוד תובנה קטנה: לפעמים, הדבר הכי טוב שאנחנו יכולים לעשות זה פשוט להתחיל. לא לחכות לרגע המושלם, לא לחכות עד שנדע בדיוק מה לעשות. פשוט להתחיל.
העבודה הייתה קשה ומלכלכת. התלכלכתי בטיט, שברתי כמה דברים בדרך, ולקח לי הרבה יותר זמן ממה שחשבתי. אבל בסוף, הצלחתי. המרצפת הייתה יציבה.
אבל אז, קרה משהו מצחיק. הבן שלי, שכל כך אהב לקפוץ על המרצפת, התחיל להתלונן. "אמא, זה לא כיף יותר! זה סתם רגיל!"
אז הבנתי עוד משהו. לפעמים, דווקא הדברים הלא מושלמים הם אלה שנותנים לנו שמחה. דווקא החריקות, הסדקים, המרצפות הרופפות – הם אלה שמזכירים לנו שאנחנו חיים.
אולי כדאי שאשאיר עוד מרצפת רופפת. שתזכיר לי כל פעם שאני מנסה להיות מושלמת, שאפשר גם אחרת.
ד"ר טל בן שחר, מומחה לאושר, מדבר הרבה על חשיבות ההכרת תודה. אולי אני צריכה להודות למרצפת הזאת. על השיעור שהיא לימדה אותי.
אז מה בעצם למדתי מהמרצפת הרופפת?
- שהחיים הם לא מושלמים, וזה בסדר.
- שצריך ללמוד לראות יופי גם בדברים הלא מושלמים.
- שלפעמים, הדבר הכי טוב שאנחנו יכולים לעשות זה פשוט להתחיל.
- ושלפעמים, כדאי להשאיר מרצפת אחת רופפת, סתם בשביל הכיף.
ואתם? איזה "מרצפת רופפת" יש לכם בחיים? איזה דבר קטן ומעצבן שמסתתר מאחוריו שיעור גדול? אולי הגיע הזמן להתבונן בו קצת יותר מקרוב. אולי תגלו שם משהו מפתיע.
אני עדיין חושבת על זה. אולי אני צריכה להתקין עוד מרצפת רופפת בכוונה? מה דעתכם?
