אני זוכרת את הפעם הראשונה שיצאתי מטיפול בתחושה... מוזרה. לא רעה, לא טובה, פשוט... ריק. כאילו דיברתי שעה לקיר, והקיר הזה הנהן מדי פעם. אחרי כמה פגישות כאלה, התחלתי לחשוד שמשהו לא בסדר. לא בי, אלא במטפל.
אז, בתמימותי, חשבתי שכל מי שיש לו תעודה הוא אוטומטית מקצועי. כמה טעיתי.
היום, אחרי לא מעט טיפולים (חלקם מעולים, חלקם פחות), למדתי לזהות את הדגלים האדומים – את הסימנים שאומרים לי, "אחותי, תברחי". ואני רוצה לחלוק אתכם את מה שלמדתי. לא כי אני פסיכולוגית (רחוק מזה!), אלא כי אני בן אדם, בדיוק כמוכם, שמגיע לו לקבל את הטיפול הכי טוב שהוא יכול.
אז מהם הדגלים האלה? ובכן, בואו נצלול פנימה.
פתיחה עם נשמה
הפער בין מה שציפיתי לבין מה שקיבלתי היה עצום. חשבתי שאמצא מישהו שיעזור לי להבין את עצמי, אבל במקום זה קיבלתי מישהו שהקשיב לי בצורה פסיבית, בלי לתת שום תובנה אמיתית.
אחרי שתקראו את הפוסט הזה, אתם לא רק תדעו לזהות מטפל לא מקצועי – אתם תרגישו יותר בטוחים בעצמכם, ביכולת שלכם לבחור את האדם הנכון שילווה אתכם במסע שלכם. אתם תבינו שמותר לכם לצפות ליותר.
גוף המאמר כמסע משותף
- הדגל האדום הראשון: המטפל מדבר יותר מדי על עצמו.
זה בסדר שהוא יחלוק סיפור קצר כדי להמחיש נקודה, אבל אם כל הפגישה הופכת למונולוג על החיים שלו, זה סימן רע. למה? כי הוא אמור להיות ממוקד בכם, לא בעצמו. פסיכולוגית קלינית, ד"ר גלית לוי, כותבת בספרה "הקשבה מרפאת" על החשיבות של מיקוד המטפל במטופל, תוך שימוש באמפתיה ולא בסיפורים אישיים.
אבל רגע, מה אם הוא משתף סיפור דומה לשלי? האם זה לא עוזר לי להרגיש מובנת?
אז זהו, שלא תמיד. לעיתים קרובות, זה פשוט דרך שלו להסיט את תשומת הלב ממני אליו. וזה... מרגיז.
- הדגל האדום השני: המטפל שופט אותי.
אני יודעת, זה אמור להיות מובן מאליו, אבל תאמינו לי שזה קורה. מטפל שמביע ביקורת על הבחירות שלי, על אורח החיים שלי, על המשפחה שלי – הוא לא מטפל, הוא שופט. והתפקיד שלו הוא לא לשפוט אותי, אלא לעזור לי להבין את עצמי.
זוכרים את אותה פגישה מוזרה שסיפרתי עליה בהתחלה? אז באחת הפגישות, אותו מטפל העיר לי על הבחירה שלי לעבוד בתחום השיווק. הוא אמר שזה תחום "שטחי" ו"ריקני". באותו רגע הבנתי שאני צריכה לקום וללכת. וזה בדיוק מה שעשיתי.
- הדגל האדום השלישי: המטפל לא זוכר פרטים חשובים.
אני מבינה, הוא פוגש הרבה אנשים. אבל אם אני מספרת לו על טראומה משמעותית בפגישה הראשונה, והוא לא זוכר אותה בפגישה השלישית, זה מדליק לי נורה אדומה. זה אומר שהוא לא באמת מקשיב לי, שהוא לא באמת אכפת לו.
קרה לכם פעם ששכחתם משהו שמישהו סיפר לכם? לי כן. קורה. אבל מטפל שאמור להקשיב לי בתשומת לב, לא יכול להרשות לעצמו לשכוח פרטים חשובים. זו עבודה שלו. וזו צריכה להיות המטרה העיקרית שלו.
- הדגל האדום הרביעי: המטפל נותן עצות גנריות ולא מותאמות.
"פשוט תחשבי חיובי", "תצאי יותר", "תנסי להירגע". שמעתם את זה פעם? אני שמעתי את זה יותר מדי פעמים. עצות גנריות כאלה לא עוזרות לי, הן מרגיזות אותי. אני באה לטיפול כדי לקבל עזרה ספציפית, לא כדי לשמוע קלישאות.
תקשיבו, אני מבינה שהם מנסים לעזור. אבל לזרוק סיסמאות באוויר זה לא טיפול. זה... בזבוז זמן.
- הדגל האדום החמישי: המטפל לא מכבד את הגבולות שלי.
אולי זה מטריד מינית, אולי זה חודרני מדי, אולי זה שואל שאלות אישיות מדי מוקדם מדי. לא משנה מה זה, אם המטפל לא מכבד את הגבולות שלי, אני צריכה לעצור הכל ולבדוק מה קורה.
פרופסור ברנה בראון, חוקרת מפורסמת בתחום הבושה והפגיעות, מדברת בספריה על החשיבות של גבולות בריאים ביחסים. והטיפול הוא סוג של יחסים, גם אם הוא מקצועי.
אבל מה אם אני לא בטוחה אם הוא חצה גבול? האם אני צריכה לצאת ישר בהצהרות?
ממש לא. אבל כן צריך להעלות את הנושא, לדבר על זה. ואם התגובה שלו מעוררת בי תחושה לא נוחה, זה סימן שאולי כדאי לחפש מישהו אחר.
אחת התובנות שהכי הפתיעו אותי? כשמטפל מצליח לגרום לי להרגיש חזקה יותר, לא חלשה יותר.
סיום פתוח ואנושי
אז אלה הדגלים האדומים שאני למדתי לזהות. אולי יש עוד, אולי אלה לא רלוונטיים לכולם. אבל מה שאני יודעת בוודאות זה שמגיע לנו לקבל את הטיפול הכי טוב שאנחנו יכולים. לא להתפשר. לא להסתפק בפחות.
ואם אתם מרגישים שמשהו לא בסדר, אל תפחדו להקשיב לתחושת הבטן שלכם. היא בדרך כלל צודקת.
אני תוהה, מה הדגל האדום שלכם? שתפו אותי בתגובות. אולי ביחד נוכל לעזור לעוד אנשים למצוא את המטפל המתאים להם.
