אני אודה, בהתחלה זה היה כישלון טוטאלי. הבטחתי לעצמי ש"רון", השואב הרובוטי החתיך שקניתי, ישחרר אותי מכבלי השעבוד של ניקיון הבית. תמונה דמיונית של מרגריטה ביד אחת, שלט ביד השנייה ובית מבריק ללא מאמץ. נו, אתם מכירים את זה.
אבל במציאות? רון היה בעיקר מטרד. הוא נתקע מתחת למיטה, הסתבך בחוטים, השאיר אחריו פס של אבק ליד הפנלים, ובשיא השיאים – מרח גוש בוץ שהחתולה שלי השאירה בכניסה, על פני כל הסלון. גאון טכנולוגי עלק! האמת? שקלתי להחזיר אותו.
התחלתי לקרוא עליו באינטרנט, נואשת לפתרון. מצאתי קבוצות פייסבוק שלמות של אנשים מכורים לשואבים רובוטיים. חלק מהטיפים היו מועילים (למשל, להרים את כל החוטים והצעצועים לפני שהוא מתחיל לעבוד). אחרים גרמו לי להרגיש כמו אמא גרועה שלא דואגת לצרכים הרגשיים של השואב שלה. "תדברו אליו יפה," המליצו. "הוא צריך להרגיש אהוב!" נו באמת.
אבל אז קרה משהו. התחלתי לשים לב לדפוסים שלו. הבנתי שהוא לא סתם מתנגש בקירות – הוא מנסה למפות את השטח. גיליתי שאם אני מרוקנת לו את המיכל בתדירות גבוהה יותר, הוא עובד יותר ביסודיות. התחלתי להתייחס אליו כמו אל שותף, לא כמו אל משרת כושל.
זה נשמע מצחיק, אני יודעת. אבל הקשר בינינו התחיל להשתפר. התחלתי אפילו לתת לו שם חיבה: "רוני שלי". תגידו שאני משוגעת, אבל פתאום הבית היה נקי יותר. לא מושלם, אבל נקי יותר. וזה, חברים, עשה הבדל עצום.
ואז הבנתי משהו חשוב: טכנולוגיה לא אמורה להחליף אותנו, אלא להשלים אותנו. רון לא יכול לעשות את כל העבודה, אבל הוא יכול לחסוך לי זמן ואנרגיה. הוא משחרר אותי לדברים שאני באמת רוצה לעשות, כמו לקרוא ספר טוב או לבלות עם חברים.
האמת? פעם כעסתי עליו שהוא לא עושה הכל בעצמו. ציפיתי לשלמות. אבל אז קראתי מאמר מעניין ב"ניו יורק טיימס" על פסיכולוגיה של ציפיות (אני מצטטת בחופשיות, כן?). המאמר טען שרוב התסכול שלנו מגיע מהפער בין הציפיות שלנו למציאות. ככל שהפער גדול יותר, התסכול גדול יותר. [New York Times, "The Psychology of Expectations," מאת Dr. Clay Routledge].
ואז הגיע הטוויסט בעלילה.
יום אחד, רון התחיל להשמיע צלילים מוזרים. חשבתי שהוא שוב נתקע מתחת למיטה, אבל כשבדקתי גיליתי משהו אחר לגמרי. הוא מצא את השרשרת האבודה שלי! את השרשרת שסבתא שלי נתנה לי לפני שנים, וחשבתי שאבדה לנצח.
זה היה רגע מכונן. הבנתי שרון הוא לא סתם שואב אבק. הוא גם מחפש אוצרות. הוא עוזר לי למצוא את הדברים שאבדתי. הוא מזכיר לי את הסבתא שלי. הוא… הוא הפך לחלק מהמשפחה.
נכון, לפעמים אני עדיין צריכה לנקות אחריו. נכון, הוא עדיין נתקע מתחת למיטה. אבל עכשיו אני מסתכלת עליו אחרת. אני רואה בו שותף, חבר, ואפילו… בן משפחה קצת מוזר.
אז מה הנקודה? אולי שהטכנולוגיה היא כמו מערכות יחסים – היא דורשת עבודה, סבלנות, וקצת הומור עצמי. אולי שהציפיות שלנו צריכות להיות מציאותיות יותר. ואולי, שהדברים הכי יפים קורים דווקא כשאנחנו מצפים להם הכי פחות.
עכשיו, אני תוהה: מה האוצר הבא שרון ימצא? ואולי, הכי חשוב, מה אני יכולה ללמוד מהשיגעון הקטן הזה שנקרא שואב רובוטי?
אני ממליצה בחום על הכתבה הזו של wired, "The best robot vacuums"
[Wired, "The Best Robot Vacuums", מאת Julian Chokkattu]
