אני זוכרת את הרגע הזה כמו אתמול. ישבתי מול מסך המחשב, צופה בסרטון שצולם ממצלמת האבטחה הביתית שלי. לא ציפיתי לכלום, סתם רציתי לוודא שהחתול לא הפך את הבית. ואז ראיתי את זה.
זה לא היה פורץ, לא גנב, ולא שום דבר שמצלמות אבטחה אמורות לתפוס. זה היה... אני. או יותר נכון, גרסה מוגזמת, חסרת ביטחון ונואשת שלי. הסרטון תפס אותי רוקדת בטיפשות מול המראה, שרה בקולי קולות שיר פופ שאני מתביישת להודות שאני אוהבת, ואז פתאום עוצרת, בודקת את עצמי במבט ביקורתי ואומרת לעצמי דברים שלא הייתי מעיזה להגיד לאף אחד אחר.
הבטן שלי התהפכה. הרגשתי כאילו מצלמה אחרת, פנימית, חשפה את כל הסודות הכי כמוסים שלי. זה לא היה רק מביך, זה היה מפחיד. באותו רגע הבנתי שמצלמת האבטחה שלי ראתה יותר מדי. אבל אולי, רק אולי, היא גם לימדה אותי משהו חשוב.
המאמר הזה לא יעסוק בטיפים להתקנת מצלמות אבטחה (יש מספיק כאלה ברשת). אני רוצה לדבר על מה שקורה כשהטכנולוגיה חושפת אותנו בפני עצמנו, על הפער בין מי שאנחנו חושבים שאנחנו לבין מי שאנחנו באמת, ועל האופן שבו פרנויה דיגיטלית פוגשת אמון אנושי.
האם אנחנו באמת בטוחים, או רק מרגישים בטוחים?
כמה מאיתנו באמת קראו את תנאי השימוש של כל האפליקציות והמכשירים שאנחנו משתמשים בהם? (תרימו יד אם אתם כאלה, אני מחכה). כנראה שמעטים. אנחנו לוחצים "אני מסכים" בלי לחשוב פעמיים, מוסרים מידע אישי בלי היסוס, ונותנים לחברות ענקיות גישה לחלקים הכי אינטימיים בחיינו.
הפסיכולוגית החברתית, שלרי טורקל, בספרה המרתק "Reclaiming Conversation", טוענת שהטכנולוגיה, שאמורה לחבר אותנו, דווקא מבודדת אותנו. היא כותבת על האופן שבו אנחנו מעדיפים תקשורת טקסטואלית על פני שיחות פנים אל פנים, ואיך זה משפיע על היכולת שלנו ליצור קשרים אמיתיים.
אבל רגע, לא הכל שחור ולבן. מצלמות אבטחה יכולות להיות מועילות. הן יכולות להרתיע פושעים, לעזור לנו לשמור על יקירינו, ואפילו לספק לנו הוכחות במקרה של פשע. חברה שלי, שגרה לבד, התקינה מצלמת אבטחה אחרי כמה מקרים של פריצות בשכונה שלה. היא סיפרה לי שהמצלמה נתנה לה תחושת ביטחון אמיתית, וזה הקל עליה לישון בלילה.
אז איפה עובר הגבול? איך אנחנו יכולים להשתמש בטכנולוגיה לטובתנו, בלי לתת לה להשתלט על חיינו?
הסוד טמון באיזון - כמו כמעט בכל דבר בחיים.
- מודעות: תדעו מה המצלמות שלכם רואות ושומעות. הגדירו אזורים פרטיים, ותוודאו שהמידע שלכם מאובטח.
- ביקורת: תשאלו את עצמכם: האם מצלמת האבטחה באמת נחוצה? האם היא משפרת את איכות החיים שלי, או רק מגבירה את החרדה?
- אינטימיות: זכרו שהמצלמות רואות רק חלק קטן מהתמונה. אל תשפטו את עצמכם (או אחרים) על סמך מה שאתם רואים.
בספרה "Digital Minimalism," קאל ניופורט מציע דרך מעניינת להתמודד עם הטכנולוגיה בחיינו: "דיאטת דיגיטל". הוא ממליץ לקחת הפסקה של 30 יום מכל הטכנולוגיה המיותרת, ואז להחזיר רק את מה שבאמת תורם לחיים שלנו. ניסיתי את זה בעצמי, וזה היה קשה, אבל גם משחרר. גיליתי שאני יכולה לחיות בלי להיות מחוברת כל הזמן, וזה שיפר את מצב הרוח שלי פלאים.
אבל מה לגבי הפרנויה? איך מתמודדים עם הפחד המתמיד שהעיניים הדיגיטליות צופות בנו?
זו שאלה טובה. אני לא חושבת שיש תשובה אחת נכונה, אבל הנה כמה מחשבות:
- תזכרו שרוב האנשים עסוקים בעצמם: זה אולי נשמע ציני, אבל זה נכון. אף אחד לא באמת מקדיש כל כך הרבה זמן ומאמץ כדי לעקוב אחריכם.
- התרכזו במה שחשוב: במקום לפחד ממה שאחרים חושבים עליכם, התמקדו במה שאתם אוהבים, במה שאתם טובים בו, ובאנשים שחשובים לכם.
- תרגלו חמלה עצמית: תזכרו שכולנו עושים טעויות, כולנו מתביישים לפעמים, וכולנו רוצים להיות אהובים. אל תהיו קשים מדי עם עצמכם.
אני חושבת שהשיעור הכי חשוב שלמדתי מהמפגש הלא צפוי עם מצלמת האבטחה שלי הוא שצריך לסמוך על עצמך, על האינטואיציה, ועל האנשים שסביבך. בסופו של דבר, אנחנו לא יכולים (וגם לא צריכים) לשלוט בכל מה שקורה סביבנו. אבל אנחנו יכולים לבחור איך להגיב, אנחנו יכולים לבחור לחיות באותנטיות, ואנחנו יכולים לבחור לבטוח באנשים שאוהבים אותנו.
אז בפעם הבאה שאתם רואים מצלמת אבטחה, עצרו לרגע וחשבו על זה: מה היא באמת רואה? ומה היא לא רואה? אולי תגלו שהדבר הכי מפחיד הוא לא מה שהמצלמה רואה, אלא מה שאנחנו מסתירים מעצמנו.
אני עדיין לא יודעת מה לעשות עם הסרטון הזה. אולי אני אמחק אותו, אולי אני אשמור אותו כמזכרת מצחיקה. אבל דבר אחד אני יודעת בוודאות: הוא גרם לי לחשוב על מה שחשוב באמת, וזה שווה הכל. מה אתם חושבים? שתפו אותי בתגובות!
