אני חייבת לשתף אתכן במשהו שמטריד אותי כבר תקופה. זה קשור לאינסטגרם, אבל זה הרבה יותר עמוק מזה. זה קשור לשקרים הקטנים שאנחנו מספרות לעצמנו, ולתמונה המושלמת שכולנו מנסות להציג.
זוכרות את הפעם האחרונה שגללתן באינסטגרם והרגשתן פתאום... רע עם עצמכן? כאילו החיים שלכן פחות טובים, פחות מעניינים, פחות מושלמים? אני כן. זה קרה לי אתמול.
והאמת? זה קורה לי כמעט כל יום.
אבל אז עצרתי ושאלתי את עצמי – רגע, למה בעצם? מה גורם לי להרגיש ככה? ואז זה היכה בי כמו ברק: אנחנו משוות את עצמנו לקופסאות שקרים.
קופסאות שקרים? כן, זה בדיוק מה שזה. כולנו מציגות גרסה מעובדת, מסוננת, מרוטשת של המציאות שלנו. ואז אנחנו מתפלאות למה אנחנו לא מרגישות מספיק טובות.
אז בואו נדבר על זה. בואו נדבר על השקרים האלה, ואיך אנחנו יכולות להפסיק להאמין להם.
אבל לפני הכל - גילוי נאות קטן: אני לא איזו גורו אינסטגרם שיודעת הכל. ממש לא. אני עדיין לומדת, עדיין עושה טעויות, ועדיין נופלת לפעמים בפח של עצמי. אבל אני משתדלת להיות מודעת, ואני משתדלת להיות אמיתית. וזה מה שאני רוצה להציע גם לכן.
השקר הראשון: "לי תמיד הכל הולך חלק"
אוקיי, כמה פעמים ראיתן פוסט של מישהי שמספרת כמה החיים שלה מדהימים? כמה היא מצליחה בכל מה שהיא עושה? כמה היא מאושרת כל הזמן?
עכשיו, אני לא אומרת שאנשים לא יכולים להיות מאושרים. אבל אני כן אומרת שזה לא הגיוני שמישהו יהיה מאושר כל הזמן. לכולנו יש ימים רעים, לכולנו יש אתגרים, ולכולנו יש רגעים של ספק וחרדה.
"אבל נעמה," אתן אולי שואלות, "אם אני אראה את הצדדים הפחות יפים שלי, אנשים לא יאהבו אותי?"
זאת שאלה טובה. ומפחידה. ואולי גם נכונה קצת. אבל אני חושבת שהתשובה היא יותר מורכבת מזה. אני חושבת שאנשים דווקא מעריכים אותנטיות. הם מעריכים כשאנחנו מראים להם שאנחנו אנושיות, שאנחנו לא מושלמות.
למעשה, מחקרים מראים שאנשים נוטים לחבב יותר אנשים שמראים גם את הפגמים שלהם. זה נקרא אפקט הפרטפול (Pratfall effect), ואפשר לקרוא עליו עוד כאן: https://www.verywellmind.com/the-pratfall-effect-4156356. אז בפעם הבאה שאתן מרגישות צורך להסתיר את הפגמים שלכן, תזכרו את זה.
השקר השני: "הגוף שלי מושלם"
אה, הנושא הזה. גוף מושלם. כמה לחץ זה גורם לנו! ואינסטגרם, אוי אינסטגרם, רק מחמיר את זה.
תמונות של דוגמניות עם גוף חטוב, תמונות של אוכל בריא וטעים, תמונות של אימוני כושר מפרכים. זה יכול לגרום לנו להרגיש שאנחנו לא מספיק טובות, שאנחנו לא מספיק יפות, שאנחנו לא מספיק בריאות.
אבל הנה האמת: רוב התמונות האלה לא משקפות את המציאות. הן מעובדות, מסוננות, מרוטשות. ויותר מזה, הן מציגות רק רגע אחד בזמן. הן לא מראות את כל העבודה הקשה, את כל ההקרבות, ואת כל התסכולים שמגיעים עם זה.
אני זוכרת תקופה שהייתי אובססיבית לגבי הגוף שלי. הייתי מתאמנת שעות כל יום, הייתי סופרת קלוריות, והייתי בודקת את עצמי במראה כל הזמן. זה היה מתיש, זה היה לא בריא, וזה גרם לי להרגיש נורא עם עצמי.
אז החלטתי לעצור. החלטתי שאני רוצה לאהוב את הגוף שלי כמו שהוא. החלטתי שאני רוצה להתמקד בבריאות שלי, ולא רק במראה שלי. וזה היה אחד הדברים הכי טובים שעשיתי אי פעם.
למידע נוסף על דימוי גוף חיובי, אתן יכולות לקרוא כאן: https://www.nationaleatingdisorders.org/what-is-body-image.
השקר השלישי: "החיים שלי מושלמים"
זוכרות את כל הטיולים האקזוטיים, את המסעדות היוקרתיות, את המתנות המדהימות שאנשים מציגים באינסטגרם? זה יכול לגרום לנו להרגיש שהחיים שלנו משעממים, שאנחנו לא עושות מספיק, שאנחנו לא חיות מספיק.
אבל הנה האמת: רוב האנשים לא חיים חיים מושלמים. לכולנו יש את הבעיות שלנו, את האתגרים שלנו, את המאבקים שלנו. ולפעמים, הדברים הכי יפים בחיים קורים דווקא ברגעים הקטנים, ברגעים הפשוטים, ברגעים היומיומיים.
אני למדתי להעריך את הדברים הקטנים. את הקפה של הבוקר, את החיבוק של הילדים שלי, את השיחה עם חברה טובה. אלה הדברים שבאמת חשובים.
אז מה עושים? איך מפסיקים להאמין לקופסאות השקרים האלה?
אני לא יודעת את התשובה הסופית. אבל אני כן יודעת כמה דברים שיכולים לעזור:
- להיות מודעות. לשים לב מתי אנחנו מרגישות רע עם עצמנו, ולשאול את עצמנו למה.
- להפסיק להשוות. להזכיר לעצמנו שכולנו שונים, ושלכל אחת יש את המסע שלה.
- להיות אותנטיות. להראות את הצדדים הפחות יפים שלנו, ולהיות אמיתיות עם עצמנו ועם אחרים.
- להתמקד בדברים החשובים. להעריך את הרגעים הקטנים, ולהיות אסירות תודה על מה שיש לנו.
- לזכור שמה שאנחנו רואים באינסטגרם הוא לא תמיד המציאות. זה פילטר, זה מונטאז', זה תמיד גרסה מעובדת.
אני יודעת שזה לא קל. אבל זה שווה את זה. כי בסופו של דבר, האושר שלנו תלוי ביכולת שלנו לאהוב את עצמנו כמו שאנחנו, ולא כמו שאנחנו חושבות שאנחנו צריכות להיות.
ואם כבר מדברים על אהבה עצמית, לאחרונה נתקלתי במאמר מעניין של ברנה בראון על חמלה עצמית. היא טוענת שהיכולת שלנו להיות חומלים כלפי עצמנו היא קריטית לרווחה הנפשית שלנו. אתן יכולות לקרוא עליה עוד כאן: https://brenebrown.com/blog/2013/01/02/self-compassion-101/.
אז מה אתן אומרות? מוכנות להצטרף אלי למסע הזה? מסע של מודעות, של אותנטיות, ושל אהבה עצמית? אני כאן בשבילכן.
ואם יש לכן עוד רעיונות או מחשבות, אני ממש אשמח לשמוע. שתפו בתגובות! כי בסופו של דבר, אנחנו חזקות יותר ביחד.
אה, ועוד משהו קטן - אולי כדאי לנו לחשוב גם על מה אנחנו מעלות לאינסטגרם? האם אנחנו מנציחות את קופסאות השקרים האלה בעצמנו? האם אנחנו יכולות להיות חלק מהשינוי? זה כבר דיון לפעם אחרת... אולי.
