אוקיי, בואו נדבר על בלגן. אבל לא סתם בלגן – הבלגן הזה שמצטבר לאט לאט, כמו משקעים של החיים, עד שאת מוצאת את עצמך טובעת בתוך הררי בגדים ש"אולי יום אחד" יחזרו לאופנה, או ניירות ש"בטח חשובים" איפשהו. אני יודעת, הייתי שם. לא פעם אחת.
האמת? תמיד הייתי קצת מבולגנת. גדלתי בבית שאפשר להגדיר אותו כ"יצירתי" מבחינת אחסון. כן, זו דרך עדינה להגיד שהיינו אלופים בלדחוף דברים לאן שרק אפשר. ואז גיליתי את שיטת האחסון היפנית, או יותר נכון, את הפילוסופיה שעומדת מאחוריה.
קודם כל, בואו ננפץ מיתוס: זו לא רק שאלה של לקפל חולצות כמו מומחה אוריגמי (למרות שזה די מגניב, חייבת להודות). מדובר בשינוי תפיסה עמוק יותר.
מה בכלל עובד בשיטת KonMari?
קונמארי, למי שלא מכירה, היא שיטת סידור הבית של מארי קונדו, יועצת ארגון יפנית שהפכה לגורו עולמית. העיקרון המרכזי שלה הוא לשמור רק על מה שמעורר שמחה. כן, שמחה. זה אומר להחזיק כל חפץ ביד ולשאול את עצמך: "האם זה עושה לי טוב?"
אני מודה, כששמעתי את זה בפעם הראשונה, גלגלתי עיניים. "שמחה? באמת? אני צריכה לדאוג לחשבונות, לא לשמחה מארון הבגדים שלי!". אבל אז חשבתי על זה לעומק.
האם אנחנו באמת צריכים את כל הדברים האלה?
השיטה של קונדו לא רק מסדרת את הבית, היא גם גורמת לנו לחשוב מחדש על מערכת היחסים שלנו עם חפצים. האם אנחנו קונים דברים כי אנחנו באמת צריכים אותם, או כי אנחנו מחפשים משהו אחר? האם אנחנו נאחזים בדברים כי הם מזכירים לנו תקופה טובה, או כי אנחנו מפחדים לשחרר?
אחת התובנות המפתיעות ביותר שלי הייתה כשקראתי מחקר על הקשר בין עומס חזותי לחרדה (מחקרים של למשל, UCLA Center on Everyday Lives and Families). מסתבר שסביבה מבולגנת יכולה להעלות את רמות הקורטיזול, הורמון הסטרס, ולפגוע ביכולת שלנו להתרכז. מי היה מאמין?
אבל רגע, זה לא פשוט כמו שזה נשמע
הנה האמת: ניסיתי את שיטת קונמארי כמה פעמים, ותמיד נתקעתי. לא הצלחתי לשחרר דברים! תמיד הייתה סיבה "טובה" לשמור על כל חפץ. "אולי אני אצטרך את זה יום אחד", "זה עלה לי הרבה כסף", "זה מזכיר לי את…". מוכר לכן?
אז הבנתי שהבעיה היא לא בשיטה, אלא בי. הייתי צריכה לעבוד על מערכת היחסים שלי עם חפצים לפני שאוכל בכלל להתחיל לסדר.
זה לקח זמן. זה דרש ממני להיות כנה עם עצמי. לשאול את עצמי שאלות קשות. למה אני נאחזת דווקא בחולצה הזו? מה אני באמת מרגישה לגבי המתנה שקיבלתי מסבתא?
השחרור האמיתי הוא לא רק להיפטר מחפצים, אלא לשחרר את עצמנו מהמשקל הרגשי שהם נושאים.
ואז, קרה משהו מדהים. התחלתי לראות את הבית שלי בעיניים חדשות. לא כמקום לאחסון דברים, אלא כמקום שאמור לתמוך בי, להעניק לי שלווה ורוגע. התחלתי לבחור מה להכניס הביתה בקפידה רבה יותר. התחלתי להעריך את הדברים שיש לי באמת.
ולא רק זה, התחלתי להרגיש הקלה עצומה. כאילו משקל כבד ירד לי מהכתפיים. פתאום היה לי יותר מקום בבית, אבל גם יותר מקום בראש.
החיים בקופסה: יותר מסתם אחסון
היום, אני עדיין לא גורו קונמארי מושלמת (אני עדיין נאבקת עם ערימת הספרים שלי), אבל אני משתדלת ליישם את העקרונות האלה בחיי היומיום. אני חושבת פעמיים לפני שאני קונה משהו חדש. אני משחררת דברים שלא משרתים אותי יותר.
והנה עוד תובנה קטנה: קופסאות אחסון יכולות להיות חברות טובות. הן עוזרות לשמור על הסדר, אבל הן גם מזכירות לנו שיש גבול לכמה דברים אנחנו צריכים. אם הקופסה מלאה, זה סימן שאולי הגיע הזמן לעשות קצת סדר.
במקום לנסות לדחוס יותר דברים לקופסה, אולי כדאי שנשאל את עצמנו מה אנחנו באמת צריכים.
מה השיטה היפנית מלמדת אותנו? שלסדר את הבית זה לא רק עניין של אסתטיקה. מדובר בטיפול עצמי. מדובר ביצירת סביבה שתומכת בנו, שמזינה אותנו, שמאפשרת לנו לנשום.
אז בפעם הבאה שאתן עומדות מול ארון הבגדים שלכן, תעצרו רגע. קחו נשימה עמוקה. ותשאלו את עצמכן: האם החיים שלי נמצאים בקופסה? ואם כן, איך אני יכולה לפתוח אותה?
