אני זוכרת את הרגע הזה כאילו היה אתמול. עמדתי מול הכיור, שומעת את הטיק-טיק-טיק המעצבן של הברז המטפטף, והרגשתי שאני יוצאת מדעתי. זה לא היה רק בזבוז המים (למרות שזה בהחלט הטריד אותי), זה היה משהו עמוק יותר. זה היה כמו תזכורת מתמדת לכך שאני לא בשליטה, שיש משהו קטן שמנצח אותי.
תמיד הייתי פרפקציוניסטית, והטיפטוף הזה היה כמו רעש לבן שמפריע לי להתרכז. אבל האמת היא, שזה היה רעש שהייתי צריכה להקשיב לו.
המסע שלי לתיקון הברז הדולף הפך למשהו אחר לגמרי. הוא הפך למסע פנימי, מסע של גילוי עצמי, ואולי הדבר הכי מפתיע – מסע שגרם לי להבין מחדש מה זה בכלל חיסכון במים.
התחלה מבולגנת – או איך למדתי לא לסמוך על עצמי עם אינסטלציה
הניסיון הראשון שלי לתקן את הברז היה כישלון צורב. צפיתי בסרטון יוטיוב "פשוט וקל לתקן ברז מטפטף!" (כמה נאיבית הייתי!), רכשתי סט כלים נוצץ, והתחלתי לעבוד. שעתיים אחרי, הכיור שלי היה מוצף, הברז היה מפורק לחתיכות, והייתי יותר מבולבלת ממה שהייתי בהתחלה.
אבל אז הבנתי משהו חשוב: לא הכל צריך לעשות לבד. למדתי שיש כוח בלבקש עזרה, ושיש אנשי מקצוע שמבינים מה הם עושים. זה היה שיעור בצניעות, וגם שיעור בלהעריך את הכישורים של אחרים.
החיבור הבלתי צפוי בין הברז המטפטף לפסיכולוגיה חיובית
אחרי שהזמנתי אינסטלטור (שהיה מקסים ומקצועי, אגב), התחלתי לחשוב על החיבור בין הטיפטוף הזה לחיים שלי בכלל. קראתי מחקר מעניין של פרופסור אמילי הנטר מאוניברסיטת מישיגן, שמצאה קשר בין תחושת שליטה בסביבה הביתית לבין רמות הלחץ. מחקר שהתפרסם ב-Journal of Environmental Psychology הראה שאנשים שחשים שהם יכולים לשלוט במרחב האישי שלהם נוטים להיות רגועים יותר.
זה הכה בי. הטיפטוף הזה לא היה סתם בעיה טכנית, הוא היה סימפטום לחוסר שליטה גדול יותר. הוא הזכיר לי שאני צריכה לקחת אחריות על הסביבה שלי, וגם על הרגשות שלי.
זה הוביל אותי לשאול את עצמי: איפה עוד בחיים שלי אני מרגישה שהדברים "דולפים"? איפה אני מבזבזת את האנרגיה שלי על דברים שלא באמת חשובים?
אולי זו הייתה התחלה של מיינדפולנס?
חיסכון במים כדרך חיים – מעבר למקלחות קצרות
ברור שמקלחות קצרות יותר זה חשוב, אבל חיסכון במים הוא הרבה יותר מזה. זה לשים לב למה שאנחנו צורכים, איך אנחנו צורכים, ולאן הכל הולך אחרי זה.
למדתי ש-70% מהמים המתוקים בעולם משמשים לחקלאות (מקור: Food and Agriculture Organization of the United Nations). זה גרם לי לחשוב על ההרגלי תזונה שלי, ואיך הם משפיעים על הסביבה. התחלתי לאכול יותר אוכל מקומי ועונתי, וכך הפחתתי את טביעת הרגל המימית שלי בלי לוותר על הדברים שאני אוהבת.
אגב, ידעתם שלייצור קילו אחד של בשר בקר דרושים פי 15 מים מאשר לייצור קילו אחד של דגנים? (נתון מדהים, נכון?).
למה אף אחד לא מדבר על החרדה האקולוגית?
השיחות על חיסכון במים לרוב מתמקדות במספרים ובסטטיסטיקות, אבל אף אחד לא מדבר על החרדה האקולוגית שמתלווה לזה. הפחד הזה לגבי העתיד של כדור הארץ יכול להיות משתק, וזה גורם לרבים מאיתנו להימנע מלעסוק בנושא בכלל.
אני יודעת, כי גם אני הרגשתי ככה. הרגשתי חסרת אונים מול הבעיות הענקיות האלה, וחשבתי שאין מה שאני יכולה לעשות. אבל אז הבנתי שמשהו קטן, כמו תיקון ברז מטפטף, יכול להיות התחלה של שינוי גדול.
אז מה עושים עם החרדה האקולוגית? מקשיבים לה. נותנים לה מקום. משתמשים בה כדלק לפעולה.
הסוף הוא רק התחלה – ואני מזמינה אותך להצטרף
היום, כשאני שומעת ברז מטפטף (לא שאני מרשה לזה לקרות שוב!), אני לא נכנסת לפאניקה. אני חושבת על המסע שעברתי, ועל כל הדברים שלמדתי. אני חושבת על כך שחיסכון במים הוא לא רק עניין של אחריות סביבתית, אלא גם עניין של רווחה אישית.
האם הצלחתי לפתור את כל הבעיות בעולם? ברור שלא. אבל התחלתי, וזה מה שחשוב.
ואת? מה הטיפטוף הקטן שלך שמזמין אותך למסע פנימי? אני באמת רוצה לשמוע.
