האמת? פעם הייתי חיה בסרט אימה קטן משלי. קוראים לו "סוללה חלשה". לא משנה אם הייתי בדרך לפגישה חשובה, בדייט ראשון או סתם מנסה לנווט בעיר זרה, המחשבה על הסוללה המתרוקנת של הטלפון שלי הייתה שם, כמו צל שמאיים להשתלט על הכל. תאמינו לי, זה היה מתיש.
הייתי בודקת את האחוזים כל חמש דקות, נושאת איתי מטען נייד ענק (בדיוק למקרה!), ומתכננת את המסלול שלי לפי נקודות הטענה פוטנציאליות. זה הגיע לרמות אבסורדיות. פעם אפילו ויתרתי על הופעה שחיכיתי לה בגלל שהבנתי שהסוללה לא תשרוד את כל הערב!
נשמע מוכר? אולי גם אתן שם, במעגל הקסמים המלחיץ הזה. אני רוצה להגיד לכן – יש דרך החוצה.
אבל רגע, לפני שאני צוללת לטיפים וטריקים, אני חייבת להודות – אני לא גורו טכנולוגיה. אני פשוט נעמה, בחורה שאוהבת את החיים, אבל גם קצת היפוכונדרית דיגיטלית לשעבר. מה שאומר שהפתרון שלי לא יתבסס על ביצועי מעבדה או ניתוחי עומק של צריכת חשמל. הוא יתבסס על... איך לומר... מסע פנימי קטן שעברתי.
אז איך בעצם התחלתי את המסע הזה? שאלה טובה.
ההבנה המפתיעה שהפכה הכל
אני חושבת שהנקודה הראשונה הייתה להבין שחרדת סוללה היא לא באמת על הסוללה. היא על... שליטה. או יותר נכון, על חוסר שליטה. אנחנו חיים בעולם שמחובר כל הזמן, והטלפון הוא השער שלנו לעולם הזה. כשהוא מתחיל לאבד כוח, אנחנו מרגישים שאנחנו מאבדים קשר, שליטה, את הדרך חזרה. מפחיד, נכון?
פסיכולוגית הסביבה, מירב הדס-לבל, כותבת במאמרה על חרדה טכנולוגית, שהמכשירים הניידים הפכו לסוג של "איבר נוסף" שלנו, וכאשר הם מאיימים לבגוד בנו, אנחנו חווים תחושת ניתוק ממשית. זה לגמרי הרגיש ככה!
התובנה הזו הייתה כמו סטירה מצלצלת. כי הבנתי – אני לא צריכה סוללה יותר חזקה. אני צריכה ביטחון עצמי יותר חזק.
אז איך עושים את זה? הנה כמה דברים שעזרו לי:
1. ללמוד לשחרר (קצת):
זה אולי נשמע קלישאתי, אבל זה עובד. התחלתי בכוונה להשאיר את המטען בבית לפעמים. כן, בהתחלה זה היה סיוט. הייתי בודקת את הסוללה כל דקה. אבל לאט לאט, התחלתי להתרגל.
ניסיתי את מה שנקרא "ניקוי רעלים דיגיטליים" – פשוט כיביתי את הטלפון לכמה שעות ביום. בהתחלה היו לי ממש חרדות, אחר כך שמתי לב שזה מאוד משחרר ואפילו נהניתי!
2. להבין מה באמת חשוב:
שאלתי את עצמי: מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות אם הטלפון שלי יכבה? באמת? התשובות היו בדרך כלל די מגוחכות. פיספוס של איזה פוסט באינסטגרם? לאבד קשר עם העולם לכמה שעות? העולם יסתדר.
אחת המנטרות שלי הפכה להיות: "האם זה באמת מצב חירום?". כי רוב הזמן, התשובה הייתה "לא".
3. כלים פרקטיים, אבל עם טוויסט:
ברור שיש טיפים טכניים שיכולים לעזור. לכבות את ה-Wi-Fi כשלא צריך, להנמיך את הבהירות, לסגור אפליקציות שרצות ברקע. אבל בשבילי, הטוויסט היה לעשות את זה ממקום של בחירה, לא ממקום של פחד.
לדוגמה, במקום להיכנס לפאניקה כשהסוללה יורדת ל-20%, אני אומרת לעצמי: "אוקיי, זה הזמן להיות יעילה. מה הכי חשוב שאני צריכה לעשות עכשיו?". זה נותן לי תחושה של שליטה, בלי להשתלט על החיים שלי.
4. למצוא את השלווה בניתוק:
זה אולי נשמע מוגזם, אבל ברגע שהתחלתי להרגיש בנוח בלי הטלפון, התחלתי לראות את העולם בצורה אחרת. שמתי לב לדברים שלא שמתי לב אליהם קודם לכן, התחברתי לאנשים בצורה יותר עמוקה. גיליתי שניתוק יכול להיות מתנה.
מחשבות על הדרך
אני מודה, אני עדיין לא מושלמת. לפעמים אני עדיין נכנסת לפאניקה כשהסוללה מתחילה להתרוקן. אבל היום, אני יודעת שזה בסדר. אני יודעת שאני יכולה להתמודד עם זה. אני יודעת שאני לא תלויה בטלפון שלי.
זה היה המסע שלי. והוא לימד אותי שיעור חשוב: לפעמים, כדי למצוא את השלווה, אנחנו צריכים לשחרר את האחיזה שלנו בכל מה שאנחנו חושבים שאנחנו צריכים.
ואתן? מה גורם לסוללה שלכן להתרוקן? איזה פחדים מסתתרים מאחורי חרדת הסוללה שלכן? אשמח לשמוע!
