אני זוכרת את הרגע הזה בבהירות מצמררת. עמדתי במטבח, מוקפת בערמות של ניירת, צעצועים פזורים ומכשירי חשמל קטנים שפשוט לא מצאו את מקומם. זה היה אחרי יום עבודה מטורף, אחרי שהילדים הלכו לישון סוף סוף, ואני פשוט… נשברתי. בכיתי. לא סתם בכיתי, התייפחתי. הרגשתי שאני טובעת בתוך הכאוס הזה, שאני לא מצליחה לנשום.
ואז הבנתי משהו. הבנתי שהבעיה היא לא רק הבלגן הפיזי. הבעיה היא מה שהבלגן הזה מייצג. הוא ייצג את התחושה שלי שאני לא בשליטה, שאני מאבדת את עצמי בתוך המרוץ האינסופי הזה של להיות הכל בשביל כולם.
אבל לפני שנמשיך, בואו נדבר תכל'ס: ארגון הבית הוא לא רק אסתטיקה. הוא משפיע באופן ישיר על הבריאות הנפשית שלנו. מחקרים מראים (למשל, מחקר שנערך באוניברסיטת פרינסטון, שבדק את הקשר בין סביבה עמוסה ליכולת הריכוז) שסביבה מבולגנת מעלה את רמות החרדה והסטרס. אבל האמת? לא הייתי צריכה מחקרים בשביל זה. הרגשתי את זה על הבשר שלי.
הבטחתי לעצמי באותו ערב מיוזע ודומע שאני עושה שינוי. אבל לא ידעתי מאיפה להתחיל. ניסיתי את כל הטיפים הקלאסיים: שיטת מרי קונדו, מינימליזם קיצוני, אפילו צפיתי בכל פרק של "מרגשות". אבל שום דבר לא באמת עבד. או יותר נכון, שום דבר לא החזיק מעמד יותר משבוע.
אז התחלתי לחפש עמוק יותר. התחלתי לקרוא על פסיכולוגיה של ארגון, על התנהגות צרכנית, על עיצוב פנים מודע. ואז נפל לי האסימון: ארגון אמיתי הוא לא רק לסדר את הדברים במקומות הנכונים. הוא קודם כל להבין למה הם מלכתחילה התבלגנו.
למה אנחנו בכלל צוברים חפצים?
זו שאלה מהותית. אנחנו קונים דברים כדי למלא חללים. חללים בבית, אבל גם חללים בנפש. קנייה היא אקט של בריחה, של הרגעה, של פיצוי. (אגב, אני ממש ממליצה על הספר "The Psychology of Money" של מורגן האוסל, שמדבר על איך הרגשות שלנו משפיעים על ההחלטות הכלכליות שלנו). ואם אנחנו לא מודעים לדפוס הזה, אנחנו פשוט נמשיך לצבור עוד ועוד דברים, עד שהבית שלנו יהפוך למחסן של חלומות לא ממומשים.
אז מה עושים?
קודם כל, עוצרים. פשוט עוצרים. לפני כל קנייה, שואלים את עצמנו: למה אני רוצה את זה? מה אני מנסה להשיג או להרגיש עם זה? האם אני באמת צריכה את זה, או שאני רק מנסה למלא איזשהו חור?
אני יודעת, זה קשה. במיוחד בעידן של שיווק אגרסיבי ורשתות חברתיות שמפמפמות לנו כל הזמן תמונות של בתים מושלמים. אבל זה שווה את זה. כי ברגע שאנחנו מתחילים לשלוט בדחף הזה, אנחנו מתחילים לשלוט בחיים שלנו.
אבל רגע, מה עם הדברים שכבר יש לנו? איך נפטרים מהם?
כאן נכנס לתמונה ה"מדף שאף אחד לא רואה". זה מדף פיזי או מנטלי (או שניהם) שאליו אנחנו דוחפים את כל הדברים שאנחנו לא יודעים מה לעשות איתם. את המתנות שקיבלנו ולא אהבנו, את הבגדים שכבר לא עולים עלינו, את הגאדג'טים הישנים שאולי יום אחד נשתמש בהם.
המדף הזה הוא מלכודת. הוא גורם לנו להרגיש שאנחנו שולטים במצב, כי הרי הדברים נמצאים "במקום שלהם". אבל האמת היא שהם רק תופסים מקום ומכבידים עלינו.
אז איך נפטרים מהם?
הנה הטיפ שלי, שהוא גם קצת לא קונבנציונלי: תתחילו מהדברים שאתם שונאים. כן, שמעתם נכון. לא מהדברים שאתם ניטרליים לגביהם, אלא מהדברים שממש מעצבנים אתכם. זו יכולה להיות חולצה שמגרדת לכם, כוס שבורה שאתם מתעצלים לזרוק, או ספר שקראתם ממנו רק עמוד אחד.
למה להתחיל מהדברים האלה? כי הם הכי קלים להחלטה. אתם כבר יודעים שאתם לא אוהבים אותם, אז אין סיבה להחזיק אותם. ברגע שאתם נפטרים מהם, אתם מרגישים הקלה עצומה. אתם משחררים אנרגיה שלילית, וזה נותן לכם מוטיבציה להמשיך.
ואז, תעברו לדברים הניטרליים. אלה הדברים שאתם לא אוהבים במיוחד, אבל גם לא שונאים. כאן כבר צריך קצת יותר שיקול דעת. תשאלו את עצמכם: האם השתמשתי בזה בשנה האחרונה? אם לא, האם אני באמת הולכת להשתמש בזה בעתיד? האם אני יכולה להשאיל את זה מחברה במקום לקנות את זה?
אני יודעת, זה תהליך. זה לוקח זמן, וזה דורש מאמץ. אבל זה שווה את זה. כי ברגע שאתם משתלטים על הבית שלכם, אתם משתלטים על החיים שלכם. אתם מרגישים יותר בשליטה, יותר רגועים, יותר שמחים.
אז הנה, זה הסוד שלי. אין פתרונות קסם. אין קיצורי דרך. יש רק עבודה עצמית, מודעות, והחלטה נחושה לשנות את המצב. ואם אני הצלחתי, אחרי שהבית שלי כמעט התפוצץ, גם אתן יכולות.
ועכשיו, אני סקרנית. מה הדבר הזה בבית שלכן שפשוט משגע אתכן? שתפו אותי בתגובות! אולי ביחד נמצא לו פתרון. ואולי פשוט נצחק על כמה שזה מטריף אותנו. גם זה משהו, לא?
