האמת? זה התחיל כמו קומדיה טעויות. אני, נעמה, חובבת עיצוב מושבעת (בתיאוריה, בעיקר), מול מרצפת סוררת במסדרון. מרצפת אחת קטנה, שנדמה היה שמקרינה אנרכיה על כל הדירה השכורה שלי.
אבל לפני הסיפור המלא, תשאלו את עצמכם: מתי בפעם האחרונה משהו קטן, לכאורה חסר חשיבות, גרם לכם לחשוב מחדש על הכל?
הסיפור שלי מתחיל (ומסתיים, בינתיים) במרצפת. היא הייתה שם, רופפת, מאיימת למוטט את שיווי המשקל הנפשי שלי בכל צעד. ניסיתי להתעלם. הרי יש דברים יותר חשובים – קריירה, אהבה, אינסטגרם מושלם. אבל המרצפת המשיכה להציק. ממש כמו מחשבה טורדנית.
הדבר הראשון שעשיתי? גוגל, כמובן. "איך לתקן מרצפת רופפת לבד?" קיבלתי מיליון תוצאות. טיפים, טריקים, סרטונים מפורטים. אבל אף אחד מהם לא הזכיר את הפחד שלי. הפחד שאגרום לנזק גדול יותר. הפחד להיכשל.
אז הלכתי למקור מוסמך יותר – אבא שלי. איש של פעם, עם ידי זהב. הוא שלח לי סרטון הדרכה (כן, גם הוא התקדם) ושלח לינק למאמר מקצועי בנושא דבקים לבניין של חברת "טמבור" (אני לא ממציאה, זה היה שם!).
אבל אתם יודעים מה? הסרטון היה מבלבל, והמאמר היה יבש כמו מדבר.
אז ניסיתי.
בלגן.
דבק בכל מקום. מרצפת עקומה. תסכול עצום.
אבל רגע, הנה התובנה המפתיעה: זה לא היה רק על המרצפת. זה היה על הפחד שלי מאי-ידיעה. הפחד שלי מלהיות לא-מספיק-טובה.
הבנתי שחיפשתי פתרון קסם, מדריך מושלם, שיבטיח הצלחה מיידית. אבל החיים (והמרצפת!) לא עובדים ככה.
החיים זה לא מדריך למשתמש.
מתישהו קראתי ציטוט של ברנה בראון, חוקרת בושה וחוסן (וכן, היא מופיעה בכל הרצאת טד ראויה לשמה): "הפגיעות היא לא חולשה; זה הכוח הכי גדול שלנו." ואז הבנתי, הפגיעות שלי, החוסר ידע שלי, הם דווקא נקודת המוצא ללמידה.
החלטתי לשנות גישה. במקום לנסות "לתקן" את המרצפת, התחלתי "לחקור" אותה. התבוננתי, הקשבתי לקולות (כן, למרצפת היו קולות, סוג של). ניסיתי להבין מה גרם לה להיות רופפת מלכתחילה. ואז, להפתעתי, גיליתי שהיא בכלל לא רופפת, היא פשוט לא יושבת ישר.
הצלחתי להרים אותה בזהירות רבה וניקיתי היטב את השטח. אגב, הסתבר שאחרי הכל כן היה צריך קצת דבק. בעזרת סכין יפנית הצלחתי למרוח שכבה דקה ואחידה (יותר ממה שהצלחתי בפעם הקודמת לפחות).
החזרתי את המרצפת למקום. היא עדיין לא הייתה מושלמת, אבל היא הייתה יציבה.
החלטתי להשאיר אותה ככה. לפחות בינתיים.
למה?
כי גם אני לא מושלמת. וגם החיים לא.
השיעור האמיתי הוא לא לתקן את המרצפת, אלא ללמוד לחיות איתה – ועם עצמי – כמו שאנחנו.
הרי, כמה פעמים אנחנו מנסים "לתקן" את עצמנו? את הגוף שלנו, את הקריירה שלנו, את מערכות היחסים שלנו? כמה זמן אנחנו מבזבזים בניסיון להיות מישהו שאנחנו לא, במקום פשוט לקבל את עצמנו כמו שאנחנו, עם כל הפגמים והסדקים?
אז מה עכשיו?
אני לא יודעת.
אולי אני אחזור אליה, למרצפת הזו. אולי אני אנסה לתקן אותה שוב, הפעם עם יותר ביטחון עצמי, יותר סבלנות, ופחות דבק. ואולי לא.
אבל מה שבטוח זה שהמרצפת הזו לימדה אותי שיעור חשוב: שהחיים הם לא פרויקט בנייה מושלם, אלא מסע של למידה, צמיחה, וקבלה עצמית.
ועכשיו תורכם. מה הסיפור שלכם? איזו "מרצפת רופפת" בחיים שלכם גרמה לכם לחשוב מחדש על הכל? ספרו לי בתגובות. אני באמת רוצה לדעת.
